"זו לצד זו", סקירה/דיון

עוד חוב (אחרון?) מפסטיבל הקולנוע של ירושלים. איכשהו יצא שלא דנתי כלל בסרט שאולי היה עבורי המרתק ביותר בפסטיבל. מדובר בסרט הדוקומנטרי אשר ביים כריסטופר קנילי (קיאנו ריבס השתתף בהפקה וערך את רוב הראיונות), ששמו זו לצד זו (Side by Side). הסרט בוחן את המהפכה הסוערת בו הקולנוע נמצא בשנים האחרונות – מעבר הדרגתי מאוד אך כנראה מוחלט מפילם לדיגיטלי. המילה מהפכה מתאימה ללא ספק – זהו כנראה השינוי הגדול ביותר בקולנוע מאז המעבר לסאונד וכמו במקרה ההוא, חלק מן הדוברים סוברים כי לא מדובר עוד באותה אמנות. וגם המילה "מלחמה" לא תהיה לגמרי בלתי מדויקת, אם כי לי לפחות דומה כי המלחמה הוכרעה. הסרט ניגש לנושא מבלי להביע באופן חד משמעי את עמדתו, אלא בעזרת ראיונות עם עשרות מן האנשים המובלים בתחומם בקולנוע – החל מן הבמאים המצליחים בעולם (בהוליווד ומחוצה לה) דרך צלמים, עורכים, שחקנים, אנשי אפקטים וטכנאים. חבל שלא באתי לסרט עם אמצעי כלשהו לרשום את כל האינפורמציה והדעות אשר הובאו בו, משום שהסרט הרגיש לו פעם כמו תמצית של קורס. ואני אומר זאת לזכותו.

דומה שעובר רוב חובבי הקולנוע, דיגיטלי עדיף ולו רק מפי שהוא הקידמה, החדש יותר. אך זו ממש, אבל ממש, לא העמדה של חלק מן הצלמים העובדים בתחום. פילם, הדרך בה צילמו סרטים באופן כמעט בלעדי במשך קרוב למאה שנה, הוא פיתוח כימי היוצר יחס פיזקלי ישיר בין המצולם לתוצר. דיגיטלי הוא שחזור שלו, מדויק פחות או יותר, אבל עדיין שחזור עם מגבלות. למשל, בתאורה בהירה מדי או חשוכה מדי התמונה הדיגיטלית לא תוכל עוד להבחין בהבדלים דקים, בעוד הפילם יקלוט אותם באופן טבעי. צלמים גם טוענים (ולא פעם אני מסכים עימם) כי הפילם נראה טבעי יותר, יפה יותר. ממול עולה הטענה שזה רק משום שהעין התרגלה לפילם. בתמונה הדיגטלית, אם מדובר בHD, יש משהו נקי יותר (ולא רואים את הסימנים המרמזים למקרין על החלפת גלגל) אך בעיניי גם משהו פחות טבעי. אבל כפי שאומר בסרט ג'יימס קמרון, שום דבר בקולנוע הוא לא באמת טבעי או אמיתי.

זה גם תלוי במקרין. מרטין סקורסזה אומר בסרט כי האוטר האמיתי של הסרט אינו הבמאי, אלא המקרין – הוא יכול להקרין לא בפוקוס, לחתוך את ראשי השחקנים, לתת יותר מדי מקום משולי התמונה ולחשוף את הבום, להקרין ביחס מסך לא נכון או להקרין בסדר גלגלים לא נכון – בכל התופעות האלו נתקלתי בבתי הקולנוע בארץ, ויותר מפעם אחת. המעבר לדיגיטלי מעניק למקרין פחות חשיבות, אך כפי שיודע מי שראה הקרנות תלת מימד בבית קולנוע מסוים באזור כיכר דיזנגוף, גם בהן המקרין יכול לפגום.

הצילום בפורמט דיגיטלי מאפשר גם לערוך בדרך נוחה יותר (למעשה, העריכה כיום מתבצעת באופן בלעדי בעזרת מחשב, כנראה ללא יוצאים מן הכלל) וגם לצפות בחומרי הגלם על הסט. נכון שבעבר ניתן היה לעשות זאת בעזרת מוניטורי וידאו, אך בעזרת מוניטורים דיגיטליים ניתן לצפות בחומרי הגלם בדיוק רב יותר, כפי שיצפה בהם גם הקהל. כלומר, אלא אם שואלים את כריסטופר נולאן, שטוען כי מסך שנמצא על הסט אינו דומה בשום אופן למסך הגדול, לו הוא מייעד את סרטיו. אבל השחקנית גרטה גרוויג (זוכת פרס המרואיינת שבתחילה לא הבנתי למה היא בסרט אבל התגלתה כמבריקה) מעידה בעצב שכיום הרבה אנשים צופים בסרטים על גבי מכשירים אלקטורינים קטנים. זה משגע אותה (גם אותי) ואני לא רוצה להיות ליד נולאן כשהוא יראה אדם צופה בסרט שלו על גבי מכשיר סלולרי. יחד עם זאת, לא ניתן להכחיש כי זו המציאות אליה אנחנו הולכים. יתכן ובעתיד לא רק שלא יעשו עוד סרטים בעזרת פילם, אלא גם לא יצפו בסרטים על גבי מסך גדול.

גם לגבי הצילום בפילם העניים מורכב יותר. רוג'ר דיקנס, צלם גדול שהגיע להשגים אדירים עם פילם, לא היה מרוצה לגמרי מן התאורה שלו באחי, איפה אתה? אז הוא בחן את האופציה של תיקוני צבע דיגיטלים לצילום הפילם שלו ובחר להשתמש בהם לאורך כל הסרט. התוצאה נראתה נהדר. לצלם גדול אחר, מייקל בלהאוס, הוצע להשתמש בטכניקה דומה אך הוא סירב. הכל היה מושלם ואמין כפי שהוא והבמאי צילמו במקור, ותיקונים רק יפגמו באותנטיות. גם לאופי הסרט זה חשוב. ג'יימס קמרון וג'ורג' לוקאס ממילא עושים קולנוע אשר מוותר על כל מימד של מציאות. קמרון גם טוען כי הוא לא יכול לצלם תלת מימד בפילם ולכן פילם לא רלוונטי עבורו. מולו ניתן לטעון כי תלת מימד לא באמת הכרחי.

ויש גם את השחקנים, אשר עבורם התלת מימד הדיגיטלי יצר מציאות חדשה. צילום בפילם מוגבל בחומר גלם, בערך עד 10 דקות צילום לפני שצריך להחליף סליל (ניתן גם יותר במקרים מיוחדים). ג'ון מלקובי, שבא מן התיאטרון, טוען כי המעבר לדיגיטלי מאפשר לו לשחק בלי הפסקות ולהפיק משחק טבעי יותר. לעומתו, שחקנים אחרים מתלוננים על העדר ההפסקות. דייוויד פינצ'ר אף מספר כי רוברט דאוני ג'וניור השאיר בסט בקובקים עם שתן במחאה על כך שיש לו פחות אפשרויות להפסקות שירותים. גם קיאנו ריבס, המראיין, הודה כי הוא התרגל להפסקות במהלך הצילומים והתקשה לעבוד ברצף כאשר הופיע בסרט שצולם דיגיטלית.

ישנם עוד אספקים רבים ועל כל איש שמדבר בסרט בעד טכנולוגיה מסוימת, מגיעה עדות אחרת המשמיצה אותה. אבל דומה כי הסוגיה הבעייתית ביותר היא השימור. סטיבן סודרברג אומר כי הסרטים הדיגיטלים שלו, בניגוד לפילם, ייראו אותו דבר בעוד שלושים שנה (מלבד כך שכפי שכל מי שעמד ליד חנות אלקטרוניקה יודע, יש הבדלים בצבעים בין מקרנים דיגיטלים שונים). אבל לעומתו, הרבה מאוד מומחים מטילים ספק בכך שהסרטים הדיגיטלים המצולמים היום ישרדו עד אז. פילם הוא חומר גלם אשר דורש מלאכת אחזקה או שחזור – אבל הוא חומר גלם ששורד. אפשר לצפות היום בפילם בסרטים רבים מן המאה ה-19. לעומת זאת, פורמט דיגיטלי מצריך מחשב. ומחשבים קורסים, נהרסים, או מאבדים חומר מסיבה זו או אחרת. האפשרות כי אף לא אחד מן הסרטים המצולמים כיום במצלמה דיגיטלית לא ישרוד בעוד 70 שנה (בעוד חומרי פילם ישנים יותר ישרדו מאות שנים) הינה אפשרות קיימת. לאנה ושוווסקי טוענת כי מישהו ימצא פתרון לבעיה – וסביר שזה אכן יקרה. אבל עד כמה אפשר לסמוך על גיבויים או על כך שאנשי המדע יפתרו את זה?

בהיבט אחד, הקולנוע הדיגיטלי מנצח בידיים קשורות – הוא הרבה, הרבה יותר זול מכל בחינה אפשרית ולכן גם אין ספק כי הוא ינצח בסוף. לנה דנהאם אומרת כי בחיים לא הייתה עוסקת בקולנוע אם לא היה פורץ העידן הדיגיטלי. לא רק מבחינה כלכלית, אלא משום שנראה לה כי רק מומחים טכניים מבינים איך לצלם בפילם. לעומתה, גרטה גרוויג – אשר גם לה כנראה לא הייתה קריירה לולא סרטים שצולמו בזול עם מצלמה דיגיטלית – מספרת על הכבוד וההתרגשות שבעבודה עם חומר הגלם היקר ואיכותי של הפילם.

הסרט מכיל מספר תומכים מובהקים של הדיגטלי, כמו ג'ורג' לוקאס וג'יימס קמרון, ונאמני פילם מודאגים כמו כריסטופר נולאן. המרואיינים המעניינים יותר הם אלו הנמצאים באמצע. בראשם מרטין סקורסזה, שביים את הוגו בתלת מימד דיגיטלי. הוא טוען כי מדובר בסוג אמנות חדשה, שיש לה יתרונות וחסרונות. אם זה כך, הרי שהמצב האידיאלי הוא שהפורמטים ימשכו להתקיים במקביל, כפי שמתקיים עכשיו וכפי שכותרת הסרט רומזת. והם גם יכולים לגבות זו את זו. בפסטיבל ירושלים האחרון ראיתי עותקי פילם של סרטים אשר צולמו במצלמה דיגיטלית ולהיפך.

אבל כשם שהקולנוע היא אמנות התלויה בטכנולוגיה, היא גם תלויה בכלכלה. כריסטופר נולאן אולי מטיף לפילם, אבל נתוני הקופות של סרטיו הם מרשימים גם משום שהפצת עותקים דיגיטלים מקלה מאוד על הפצת הסרט במספר רב של עותקים. ובכל אופן, כבר לא מייצרים יותר מצלמות פילם חדשות. כלומר, ייתכן ובעוד כמה שנים, נולאן לא יכול לצלם את סרטיו באופן שבו הוא רוצה. וזה די עצוב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרים, סקירות, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על "זו לצד זו", סקירה/דיון

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    קצת עצוב שהמהפכה היחידה המתרחשת בקולנוע בשנים האחרונות מגיעה מהצד הטכני.
    מיעוט (או היעדר) יצירות מופת, מאז 1999, די גורם לי לשאול "פנינו לאן?"

  2. Yaniv Eidelstein הגיב:

    א. מתישהו גם הפסיקו לייצר פטיפונים, ובכל זאת היום הם משגשגים.
    ב. אני בטוח שגם אם נולאן ייאלץ לצלם בדיגיטלי, הוא יעשה סרטים מדהימים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s