מדוע הפך יאסוז'ירו אוזו לבמאי של במאים?

המעבר של ורטיגו למקום הראשון במשאל המבקרים של המגזין  Sight and Sound לא צריך להיות הסיפור המרכזי. מפתיע בהרבה, בוודאי "חשוב" יותר מבחינה קולנועית, הוא המעבר של סיפור טוקיו (Tokyo Story) למקום הראשון בקרב הבמאים, כאשר בסקר הקודם הוא אפילו לא נכנס אצלם לעשיריה.

יש משהו מפתיע מאוד בבחירה שלו לסרט הגדול ביותר, בין היתר משום שדומה כי הבמאי שלו, יאסוז'ירו אוזו (Yasujirō Ozu), פעל ביקום קולנועי מקביל משלו. קשה למצוא לו ממשיכים בקולנוע של ימינו, או לפחות לא בקולנוע שלי יצא להכיר. בקולנוע היפני של השנים האחרונות, אוזו נוכח לא כמשפיע, אלא כנושא לפארודיות. טאקשי קיטאנו, למשל, לעג בסרטו Glory to the Filmmaker! לאהדה לה זוכה אוזו במערב, לפני שפתח בגרסה קומית מוחצנת של סגנונו של אוזו. וים ונדרס ביים סרט דוקומנטרי בחיפוש אחר אוזו, אבל הקולנוע העלילתי שלו, המבוסס על מסע, חיפוש אחר שינוי ותנועות מצלמה – נראה כסתירה סגנונית. אקי קאוריסמקי וקלייר דני הם גם מעריצים מושבעים ואצלם יש, בחלק מן הסרטים, דמיון סגנוני מסוים. אבל דומה כי עיקר הקסם של אוזו הוא בהיותו בלתי ניתן לחיקוי. זהו קולנוע אישי מאוד אשר דומה והוא מתקיים בעולם משלו, שואף לערכים משלו, יופי משלו וקצב משלו. בעוד רוב הבמאים נרתעים מקלישאות, אוזו חוגג אותן. הקולנוע שלו נהנה לחזור על אותם נושאים, על אותן עלילות, כמעט על אותן סצנות החוזרות בכל סרטיו בוריאציה קלה.

מבט על שמות כמה מן הבולטים בסרטיו נותן את התמונה: אביב מאוחר, אביב מוקדם, קיץ מוקדם, סתיו מוקדם, אחר צהריים סתויי, סוף הקיץ – כאילו אוזו הפך לבמאי לאחר שלא הצליח לפתח קריירה בשירות המטאורולוגי היפני. אבל עבור אוזו, החיים הם מחזוריים כמו עונה והוא לא מתלונן על האכזריות שלהם, אלא רק מתאר את המצב, ברגעים של החריגות הקטנות מן המסורת, מן הקיום שתמיד היה ותמיד יהיה.

תמונה מייצגת מתוך "סיפור טוקיו" (אבל בקלות הייתה יכולה להיות גם מרוב סרטיו האחרים)

אוזו מתאר חברה אכזרית, אך הוא עושה זאת בעין אוהבת ולא ביקורתית. הזקנה, נושא החוזר כמעט בכל סרטיו, היא קשה אך הכרחית. האישה היא סוג של מלאך אימהי המשרת את הגבר, גם כאשר מדובר בנערה המשרתת את אביה. שחקנים נודדים אינם חלק מן החברה, גם כשהם אוהבים וגם כשהם מולידים ילדים הנשארים במקום בודד. הוא מציג לעיתים פערי מעמדות אך לא מאבקי מעמדות. יש אצלו שאיפה לשינוי, אך היא חזקה פחות מן הנאמנות למסורת, לקיים. אוזו מהלל את החיים הפשוטים כפי שהם, את הכמיהה לכל דבר ככמיהה שיופיה הוא בכך שהיא נותרת בלתי ממומשת.

לכן, ככל הקריירה שלו התקדמה, הסיפורים נהיו פשוטים יותר, חזרו על עצמם עד לנקודה בה אוזו עסק במוצהר ברימייקים לעצמו. תנועות מצלמה, אשר ניתן היה למצוא בסרטיו המוקדמים, נעלמו. המצלמה נותרה יותר ויותר בעמדה המועדפת עבור אוזו – בגובה הישיבה של היפני המסורתי. אירועי מפתח התרחשו יותר ויותר מחוץ לפריים, או שסופרו בדיעבד. אוזו התמקד בפרטים הקטנים של החיים: מבט על אהובה מן העבר, אכילת אורז, קושי בפתיחת דלת נעולה. כל סיקוונס אצלו מתחיל עם מספר רב של שוטים מכוננים של הסביבה, לרוב בלי דמויות, כאילו הוא מנציח את זירת ההתרחשות ולא את המתרחש.

אוזו הוא אמן של צמצום, של איטיות ושל ויתור על מלודרמה, אבל ככל שמתעמקים בסרטיו מגלים בהם דרמה עצומה. אין ספק, דרושה לא מעט סבלנות על מנת לצלול לסרטיו, אבל ברגע שעושים זאת, מגלים עולם עשיר ומדויק להפליא. עולם בו כל חיוך הוא באמת חיוך, גם כאשר הוא מבטא יותר דלות מעושר ויותר כאב מאושר. הקולנוע שלו מרגיש כמבט על עולם זר לחלוטין, אבל הוא גם מרגיש כמבט על כנות מוחלטת ואמינה, דבר נדיר הרבה יותר בנוף הקולנועי, בייחוד בנוף הקולנוע ה"אמנותי".

לכן אוזו הוא במאי שבמאים אוהבים יותר מן הקהל הרחב. כי הוא מדיוק מאוד, עושה את מה שהוא צריך בלי קישוטים. ואם הוא כבר מוסיף עוד אלמנט (כגון שימוש בצבע בסרטיו האחרונים) הוא משתמש בו בצורה פונקציונלית להפליא. הוא במאי נדיר המסוגל לרגש בזכות העמדות מצלמה פשוטות (ואין אצלו העמדות מצלמה מורכבות) והוא לא מנסה להרשים אף אחד או להתיישר למה שהקהל מצפה ממנו. הוא פועל רק עבור עצמו. הוא לא מנסה לקסום לקהל המערבי על ידי הצגה של יפן שלא באמת קיימת. ואני יודע זאת רק מפני שבמשך רוב הקריירה שלו סרטיו לא הופצו במערב כי חשבו שאין להם קהל, אפילו לאחר שיוצרים יפנים אחרים פרצו לתודעה רחבה.

השאלה למה דווקא סיפור טוקיו מכל סרטיו של אוזו, היא שאלה מורכבת יותר. ייתכן כי חלק מן הסיבה לכך היא שזהו הסרט הידוע ביותר שלו, הסרט שהוא לרוב המפגש הראשוני עם הבמאי. תשובה אחרת תהיה שבסרט הזה בכל זאת יש קצת יותר עלילה, מגוון רחב יותר של דמויות וכמה מן הסצנות הכי מרגשות בקריירה של אוזו. רק אל תצפו ממני לתאר מה מתרחש בהן, כי לא מתרחש הרבה – אישה עומדת בשדה וילד רואה אותה, רכבת נכנסת לתחנה, הבת הצעירה חוזרת מבית ספר. דברים כאלו.

בסרט זה, כמו בכל סרטיו, אוזו עסק בנושא שמדבר ליוצרים רבים, למרות שהוא לא נוח לקהל לעיתים: זקנה ומוות. או חמור מכך: זקנה וחיים, לאחר שהמשפחה כבר התרגלה לחיים בלי ההורים. אוזו מתאר עולם אכזרי מאוד, אך הוא עושה זאת בהערכה לכל הדמויות ועל ידי מציאת רגעים של חסד במקומות לא צפויים. בסרט זה, הארוך מרוב סרטיו, יש מקום רחב יותר לרגעי החסד.

אבל נדמה לי שעבור מעריציו, דווקא בסרטים האחרים, בהם מתרחש אאפילו פחות, יש יותר קסם. כזה הוא אביב מאוחר בו אישה שכבר הייתה אמורה להתחתן לא רוצה לעזוב את בית אביה האלמן, למרות מחזרים לא מעטים ולמרות שדומה כי האב כבר מוכן לנטישה שלה, שתהיה המוות עבורו. זאת לעומת סיפור טוקיו המציג זוג קשישים הנע מבית עם מספר ילדים אשר רובם נטשו ועובר מן הכפר לעיר הגדולה, ולכמה רגעים גם לעיר אחרת. זה יחסית הרבה עבור מי שביקש לכתוב על מצבתו רק את המילים "לא כלום". הקולנוע של אוזו הוא קולנוע של לא כלום, של העדר, של שום דבר. אבל זה לא כלום עשיר מאוד.

יאסוז'ירו אוזו

פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרים, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על מדוע הפך יאסוז'ירו אוזו לבמאי של במאים?

  1. hamlet הגיב:

    Thanks
    one always knows it's Ozu's film

    At least he gets the respect he deserves

    Another one to discover/check is Kobayashi, hope i write
    his name good
    Great director
    Another one Masumura

  2. רונן הגיב:

    אפרופו סייט אנד סאונד, מצאתי את העשירייה של הגר בן אשר. אני חושב שצריך להפיץ אותה.
    http://explore.bfi.org.uk/sightandsoundpolls/2012/voter/965

  3. regev הגיב:

    מאמר מעניין – תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s