תולדות פרסי האוסקר: הטקס ה-9

לאחר הפסקה ארוכה נוספת, שינוי מהפכני מסעיר את הסיקור ההיסטורי של טקסי האוסקר ב"סריטה". לא עוד ציון שנת הטקס בכותרת, אלא ציון מספרו של הטקס. זה יעשה את העובדה שאנחנו נמצאים עכשיו בשנת 1937 אבל הסרטים הם משנת 1936, לקצת פחות מבלבלת. או למבלבלת בדרך שונה. בכל מקרה, אנחנו נמצאים בלב ליבו של תור הזהב של הוליווד – תקופה בה הסרטים היו זוהרים יותר, הכוכבים גדולים יותר וכו'. הוליווד יצרה מחזות זמר עשירים, קומדיות רומנטיות שנונות, אפוסים היסטוריים, עיבודים ליצירות יוקרתיות, סרטים ביוגרפיים, דרמות עתירות תקציב וכוכבים. את כולם ניתן למצוא בין 10 הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר.

אבל נפתח את סקירת הסרטים דווקא בסרט אשר לא התברג לעשיריה ובכל זאת היה נוכח בצורה מאוד דומננטית בטקס. מדובר בסרטו של גרגורי לה-קאווה אישי גודפרי (My Man Godfrey) קומדיה רומנטית שנונה מאוד, אשר השכילה, ברוח התקופה, לשלב בין תיאור חיי המעמד הגבוה ביותר לבין ביקורת על המצוקה הכלכלית של חלקים גדולים בציבור, שכן אנחנו עדיין מצויים בתקופת המשבר הכלכלי הגדול. העלילה מתחילה כשבמסיבה של צעירים עשירים נערך משחק במסגרתו נדרשים האורחים למצוא פריטים שונים, ביניהם "איש נשכח", כינוי נפוץ באותם שנים לחסר בית. גודפרי הוא חסר בית כזה והצעירה שהביאה אותו שוכרת אותו להיות המשרת החדש שלה, אף כי היא הייתה שיכורה מכדי לזכור את זה. מכאן הדרך לעלילה רומנטית עשירה בתפניות צפויות (למשל: עברו של גודפרי) ומענגות. הסרט העניק מועמדות לאוסקר לבמאי שלו, לתסריט של אריק הטש ומורי ריסקינד וכן לכוכבים הכובשים שלו, שני ענקי הקומדיה הרומנטית: וויליאם פאוול וקרול לומבארד (השחקנית האידיאלית לכל קומדיה רומנטית מטורפת).
אבל זה לא נגמר במועמדויות הללו: זהו הטקס הראשון בו ניתנו פרסים גם לשחקני משנה והסרט צוין גם בקטגוריה זו. מישקה אוור בקטגורית שחקן המשנה ואליס ברידי כשחקנית משנה. הסרט הוא הראשון שהיה מועמד בכל קטגוריות המשחק (מן הסתם) והיחיד עד היום שהיה מועמד בכל קטגוריות המשחק מבלי להיות מועמד לפרס הסרט. הוא גם לא זכה באף אחד מן הפרסים להם היה מועמד. אבל מעמדו כקלאסיקה קולנועית איתן יותר מרוב הסרטים שכן זכו למועמדות.

את מקום הקומדיה הרומנטית בקטגורית הסרט הטוב ביותר תפס דיבה לגבירה (Libeled Lady) גם הוא סרט משובח למדי, אם כי מעט פחות מוכר כיום. העלילה שלו מטורפת למדי, כנהוג באותן שנים: אישה עשירה תובעת עיתון על כך שפרסם שהיא פירקה נישואין. עורך העיתון מחליט לגרום לה לפרק נישואין באמת, כך שהתביעה שלה תבוטל. לשם כך, הוא מבקש מכתב בכיר שלו להתחתן ואז לפתות את האישה התובעת. מכיוון שהכתב לא מצוי בקשר רומנטי, העורך משאיל לו את ארוסתו (של העורך, אם זה לא ברור) על מנת שתהיה האישה של הכתב. ארבעה כוכבי ענק הוסיפו לסרט יוקרה לא שגרתית: גם כאן מכבכ וויליאם פאוול, ולצידו ג'יין הארלו, שהייתה סוג של מרלין מונרו של התקופה וגם מירנה לוי, שנחשבה לשחקנית איכותית יותר. את התפקיד הגברי הנוסף אייש ספנסר טרייסי. הבמאי היה ג'ק קונווי. מלבד פרס הסרט הטוב ביותר, הסרט לא זכה למועמדיות נוספות – וכל שאר הסרטים בעשיריה היו מועמדים בקטגוריות נוספות, שזה לא דבר מובן מאליו.

שני דברים שנמצאים גבוהה ברשימת "דברים שהאקדמיה אוהבת במיוחד" הם עיבודים לקלאסיקות ספרותיות ודברים בריטיים באופן כללי. המפיק העצמאי הגדול ביותר, דיוויד או.סלזניק, סידר להם שילוב של שניים הגורמים: עיבוד של הבמאי ג'ק קונווי (אותו אחד מן הפסקה הקודמת) לבין שתי ערים (A Tale of Two Cities) של צ'ארלס דיקנס. בין לונדון לפאריז כיכבו אליזבת אלן ורולנד קולמן, אך המהפכה הצרפתית לא עזרה לסרט לקבל מועמדויות, מלבד בקטגוריית הסרט והעריכה הטובים ביותר.

אולפני MGM, שעושים את כל הדברים ביותר גדול, הביאו לנו עיבוד של מקור בריטי אפילו יודע יותר, עם גרסת ג'ורג' קיוקור לרומיאו ויוליה (Romeo and Juliet). נורמה שרייר (אשתו של מפיק הסרט ארווינג תולברג) ולסלי האוורד נכנסו לתפקידי הנאהבים המפורסמים בעולם וג'ון ברימור נכנס לתפקיד גונב ההצגה. אבל מי שגנב את ההצגה אפילו יותר, הוא בזיל ראטהבון, שהיה מועמד לפרס שחקן המשנה. גם שרייר הייתה מועמדת לפרס השחקנית וגם העיצוב האמנותי זכה למועמדות. למרות כל אלו, הסרט לא קטף אף פרס. המפיק הענק ארווינג תולברג ניסה במשך מספר שנים להרים הפקה של הסרט והוא זכה לראות את התוצאה הסופית – הוא נפטר בגיל 37 כמה חודשים טובים לפני טקס האוסקר.

אולפני MGM אחראים גם לסאן פרנסיסקו (San Francisco) סרט האסונות היוקרתי ביותר של התקופה. הסרט לא מתאר את הצדדים הרומנטים של העיר, אלא את רעידת האדמה שהתרחשה בה ב1906. כמובן שרעידת האדמה משמשת כרקע למספר עלילות רומנטיות. הכוכבים הם הגדולים ביותר שניתן לדמיין: קלארק גייבל, ג'נט מקדונלד וספנסר טרייסי, שהיה מועמד לפרס השחקן. על הסרט הזה היה רשום אוסקר עוד בשלבים המוקדמים של הפקתו. במאי הקולנוע האילם ד.וו. גריפית' הועזק לביים את קטעי רעידות האדמה. אבל הבמאי הראשי של הסרט היה וו.אס. ואן דייק, שהגיע אחרי שורה של להיטים, שלא הופסקה בסרט זה. הסרט היה מועמד לפרס הבמאי, עוזר הבמאי והתסריט. אבל הוא פתח במסורת על פיה סרטי האסונות זוכים בקטגורית הסאונד – ובמקרה שלו לא נוספה לרשימת הזכיות אף קטגוריה אחרת.

אחד מן הסרטים אשר הפסידו בקטגורית הסאונד הוא הסרט שלוש ילדות חכמות (Three Smart Girls) של הבמאי הנרי קוסטר. הסרט הזה הוא היחיד שלא שמעתי עליו עד שהתחלתי לעבוד על הפוסט הזה. מדובר במיוזיקל קליל על כמה אחיות (את המספר המדויק אני משאיר לקוראים לנחש) המנסות למנוע מאבא שלהן להתחתן מחדש – הן היו מעדיפות שהוא יחזור לזרועות אימן. דיאנה דורבין גילמה את צעירה מבין הבנות והפכה מהר מאוד לכוכבת שהצילה את אולפני יוניברסל מפשיטת רגל. ברברה רייד ונאן גריי הן השתיים האחרות. השמות המוכרים יותר, ריי מינלד ואליס ברידי, השתתפו בתפקידי משנה. מלבד קטגוריות הסרט והסאונד, שלוש ילדות חכמות היה מועמד גם לפרס התסריט המקורי. סליחה, הסיפור המקורי. עוד מעט אגיע להסבר על מדוע חשוב להבחין בהבדלים בשמות של קטגוריות.

הסרט שמבהיר את ההבדל הוא סיפורו של לואי פסטר (The Story of Louis Pasteur) וכפי ששמו מרמז גם הוא מתרחש באירופה, צרפת ליתר דיוק. הבמאי הגרמני וויליאם דיטרי הוא מי שהביא את סיפורו של המהפכן הרפואי ומלחמתו בהנחות היסוד השגויות של הקולגות שלו, בסרט ביוגרפי מרשים אך סטנדרטי. פול מוני הנהדר כיכב וזכה בפרס לשחקן הראשי הטוב ביותר. חוץ מזה, הסרט זכה בפרס הסיפור המקורי. וגם בפרס התסריט. רגע, מה? היום, החלוקה היא לתסריט מקורי ומעובד. עד הטקס הזה, כל המועמדים לפרס ה"תסריט", כמעט ללא יוצא מן הכלל, היו עיבודים ליצירות קודמות. ואז מגיע סרט ומשתלט על שני פרסי התסריט. בחלק מן המקומות (ויקיפדיה, למשל) נאמר שהוא זכה בפרס התסריט המעובד -אבל התסריטאים פייר קולינגס ושיירידן גינדי לא עיבדו שום דבר פרט להיסטוריה (וגם זה בצורה חופשית למדי) ובכך הם עשו היסטוריה כשזכו בשני אוסקרים עבור אותו תסריט. הסרט זכה ב-3 מתוך 4 האוסקרים להם היה מועמד.

אירופה הייתה בכלל חזקה באוסקרים באותה שנה, אפילו בסרטים בהם הגיבורים היו אמריקאים. כמו בדודסוורת' (Dodsworth) הסרט עם הדרמה הכי חזקה בעינייי מבין כל המתמודדים. הגיבור, אשר נתן את שמו לסרט, פורש מן העבודה ויוצא עם אשתו לחופשה באירופה. אחרי שנים של נישואין, הפנסיה ו/או החופשה המשותפת גורמים לחיים להיראות אחרת ובני הזוג מוצאים בטיול אפיקים רומנטיים חדשים. על הדרך, יש גם ביקורת על החברה הקפיטליסטית, כיאה לסרט המבוסס עם רומן של סינקלייר לואיס. את הסרט הפיק סמואל גולדווין, המפיק העצמאי השני הגדול בהוליווד. ביים אותו וויליאם וויילר, במאי שחקנים נהדר עם רגש לקומפוזיציה ובעיקר בניית סיפור דרמטי ואמין יחסית לתקופה. העיסוק בדמויות מבוגרות יחסית ותיאור של חיי נישואין בעייתים הוא חריג למדי בנוף התקופה. הסרט זכה ל-7 מועמדיות, בהן אחת לבמאי, לשחקן הראשי והענק וולטר יוסטון, לשחקנית המשנה מריה אוספנסקייה (Ouspenskaya) שהייתה מועמדת למרות שהשתתפה רק בסצנה אחת,  לתסריט ולסאונד. אך בפרס הוא זכה רק על העיצוב אמונתי המגוון של הסרט, אשר התרחש במספר רב של מדינות.

סרט נוסף שהיה מועמד ל-7 פרסים הינו אנתוני אדוורס (Anthony Adverse) סרט פאר המתרחש באירופה במאה ה-18. טוב, למעשה הוא מתחיל באירופה ועובר לפחות או יותר כל מקום בעולם. הגיבור הוא יתום בעל ייחוס מכובד אך בעייתי, שאינו מודע אליו, אשר חי חיים מסעירים ומתערבב עם אירועים היסטורים ששינו את פני העולם מדי פעם. הפקת היוקרה של אולפני האחים וורנר הופקדה בידי הבמאי מרווין לירוי, כאשר השחקן פרידריך מארץ' נושא על גבו את הסרט, לצד אוליביה דה הובילנד. שחקנית המשנה גייל סונדרגארד זכתה בקטגוריה שלה. הסרט גם קיבל את פרס הצילום על כך שעבר בין הכי הרבה לוקיישנים (באמת, נראה לי שזה היה הקריטריון המרכזי בקטגוריה בשנות השלושים) שהוענק לצלם טוני גאודיו. גם פרס העריכה הלך לסרט הזה ולראלף דוסון. הסרט אף זכה בפרס המוזיקה, שהוענק לראש מחלקת המוזיקה באולפני האחים וורנר, ליאו פורבשטיין, למרות שאת המוזיקה כתב אריך וולפגנג  קרונגולד. היו גם פרסים שהסרט הזה הפסיד: עיצוב אמונתי ועוזר במאי (הבמאי שהיה אחראי לכל הדברים הללו כנראה לא עשה עבודה מספיק טובה) וגם בפרס הסרט הטוב ביותר הוא לא זכה.

הסרט הידוע ביותר כיום מכל הרשימה הינו מר דידס הולך העיירה (Mr. Deeds Goes to Town), ממתק פרטיורטי מצחיק ומטורף שרקמו הבמאי פרנק קפרא והתסריטאי רוברט ריסקין. אל תבלבלו עם הרימייק הרדוד שנעשה לפני כעשור – מדובר באבן דרך שלא איבדה הרבה מן האקטואליות שלה. לגנפולו דידס הוא אמריקאי שמעולם לא יצא מן העיירה הקטנה בה הוא חי. את הבשורה על כך שהוא הפך לאחד מן האנשים העשירים בארה"ב הוא מקבל בלי התלהבות יתרה. אולי קצת עצוב לו על קרוב משפחה רחוק אותו כלל לא הכיר. מתוך נדיבות לעורכי הדין שבישרו לו את הבשורה ורצון לפקוד את הקבר של יוליסס גרנט, הוא מסכים לנסוע לניו יורק לקבל את הכסף בו הוא זכה לפתע. שם, כתבת בעיתון מנסה להפיל אותו ולחשוף אותו כלא שפוי, מה שגם יגרום לו להפסיד את כספו. השיא של הסרט הוא משפט מגוחך המנסה לקבוע מהו אדם שפוי בעידן הקפיטליסטי בו מתרחש הסרט, כאשר גם פרויד נכנס לעניין. וכמובן שהכתבת שמנסה להפיל אותו מתאהבת בו, איך אפשר שלא. גארי קופר מככב בתפקיד שמגדיר את הקריירה שלו, ג'יין ארתור הכובשת, לצידו. זהו שיר הלל לאדם הפשוט, לערכים שאמריקה רוצה להאמין שהיא מבוססת עליהם, אך במקביל גם מסמך ביקורתי מאוד נגד עיתונות צהובה, המערכת המשפטית ובני המעמד הגבוה אשר לא מתחברים לערכים הומניים בסיסיים. מלבד פרס הסרט, ניתנו מועמדיות לקופר כשחקן ראשי, לתסריט ולסאונד. פרנק קפרא זכה באוסקר השני בתוך שלוש שנים עם הבימוי. ספוילר: סיפור אהבה של טקס האוסקר והבמאי הזה לא נגמר בשנה זו.

לפני שנעבור לסרט שזכה בפרס הסרט, פסקה קטנה על שחקן המשנה הגדול וולטר ברנן, שבאופן סימבולי וראוי היה לראשון שמקבל את פרס שחקן המשנה. אתם זוכרים מערבון כלשהו, בו הגיבור חבר עם אדם רזה ונמוך שגונב איכשהו כמעט כל סצנה? זהו וולטר ברנן, שחקן שבמאים כמו האוורד הוקס רצו להכניס לכל סרט. הוקס ו-ויליאם ויילר חתומים יחד על בימוי Come and Get It הסרט שהעניק לברנן את הפרס. הוא יוכיח שהיה ראוי לו בהמשך הקריירה המזהירה שלו. לא תמיד השם שלו מופיע על הפוסטר, אבל לרוב הוא הלב של הסרט לא פחות מן הכוכבים.

ואם כבר כוכבים, הנה משהו מן הזוכה הגדול של פרס הסרט:

זיגפלד הגדול (The Great Ziegfeld) הוא שילוב של כל הסרטים האחרים שסקרתי, פלוס לא מעט דברים. זהו מיוזיקל ביוגרפי על האמרגן שהמציא מחדש את ברודווי מספר פעמים ברבע הראשון של המאה העשרים, גילה כמות עצומה של כוכבים (חלקם, כמו פאני ברייס, מופיעים בסרט בתור עצמם) אהב הרבה נשים ויצר חלומות. וויליאם פאוול, בשנה מאוד עמוסה ומוצלחת, מגלם את זיגפלד במופע הראווה הארוך והמרשים הזה, 3 שעות עמוסות בדרמה, קומדיה ונאמברים מורכבים. אולפני MGM עומדים מאוחרי המיוזיקל , שנראה כמו סיכום הז'אנר של סרטי מאחורי הקלעים, בשילוב עם דרמה רגישה על בעל ששקוע בעבודה. לואיז ריינר מגלמת את אשתו הראשונה של הגיבור והיא זכתה בפרס כשחקנית משנה. מרינה לוי הנהדרת לא פחות היא אשתו השנייה. הבמאי רוברט ל. ליאונרד לא זכה, אם אתם זוכרים כמה פסקאות אחורה. הסרט גם הפסיד את הפרסים על סיפור מקורי, עריכה ועיצוב אמנותי, אבל זכה בפרס על בימוי הריקוד הכי טוב. כן הייתה כזו קטגוריה.

ולסיום, לקטגוריה החביבה עלי, השיר הטוב ביותר. ולשני אנשים חביבים אף יותר, פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס (כאן על תקן מאזינה בלבד). המילים הם של דורותי פילדס, המנגינה של ג'רום קרן ואתם מכירים את השיר, גם אם לא ידעתם שהוא לקוח מתוך סרט:

פוסט זה פורסם בקטגוריה טקסים ופרסים, מאמרים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s