"עוד לא ראיתם כלום", סקירה

סרטים מסוג עוד לא ראיתם כלום מעמידים את הכותב למבחן – כיצד לבטא את ההתלהבות הסוחפת שלי מן הסרט מבלי לשקר את קהל הקוראים, אשר רבים מהם יבואו לסרט ולא ימצאו בו דבר פרט לשעמום? כפי שאור דיווח בפסטיבל חיפה, רבים הם הנוטשים את הסרט באמצע. עוד כפי שאור ציין, הסרט מלא בחשיבה לא שגרתית, רעננות יצירתית ואהבה לחיים, לתיאטרון ולקולנוע. צריך רק לאהוב את הסרט כפי שהוא אוהב את השחקנים שלו ואת הקהל שמתמסר לו. לכן, לפני שאפנה לסקירה מקיפה, אציין מספר נקודות מוצא:

1. אני מעריץ של אלן רנה. חושב שהוא אולי הבמאי החי הגדול ביותר ואני כותב "אולי" בגלל שאני לא מאמין כי הצהרות כאלו באמת אפשריות.

2. הקולנוע של רנה לא מיועד לכל אחד ולא לכל מצב רוח. כך זה גם בסרטים המורכבים הניסיוניים שלו וגם בסרטים "הקלילים" יותר שלו, בהם הוא בעיקר נהנה מהיכולת של השחקנים. הסרט הנוכחי הוא שילוב בין שני הקצוות, אבל הוא ללא ספק שייך לתקופה המאוחרת, הפחות ניסיונית ביצירה של הבמאי.

3.אם לא תתאהבו בסרט בחצי שעה הראשונה, זה כנראה כבר לא יקרה.

4. בעיניי, הסרט הזה הוא פשוט ממתק לשכל ולרגש.

ייצוג אמנותי לא מהימן; זיכרון לא מהימן; קריאה לא נכונה של המציאות; מעל הכל – רגשות כנים, עזים וברורים. אלו הם הצירים הנוכחים לכל אורך היצירה הקולנועית העשירה והמגוות של אלן רנה, אשר נעשתה לאורך למעלה מ-60 שנה וניפקה כמה מן הטקסטים המכוננים והשנויים במחלוקת בתולדות הקולנוע. בעשורים האחרונים רנה הבין כי ימיו כמהפכן קולנועי שמקדם את היצירה למחוזות חדשים חלפו, והוא יוצר סרטים צנועים יותר ולכאורה מורכבים פחות. אבל הוא לא חדל לשאול שאלות, לא חדל להפגין אהבה לחיים ולאמנות ולא חדל להיות מקורי וכנה.

בעוד לא ראיתם כלום (בשפה שבה זה נשמע יותר טוב: Vous n'avez encore rien vu) צמד מחזות של ז'אן אנויי מספקים לו קרקע לדיון בנושאים האהובים עליו מזווית חדשה אך ישנה: אהבה, זיכרון מול הווה, ייצוגים שונים של אותה מציאות, קשר בין אמן ליצירה, בין אמן לקהל ובין אמנות להוויה האנושית.

בסיקוונס פתיחה יפהפה מקבלת קבוצה של שחקנים ידועים מאוד (בתפקיד עצמם) הודעה על מותו של חברם המחזאי. הם נקראים לאחוזתו להקראת הצוואה, שמתגלה כצפייה בעיבוד אוונגרדי חובבני למחזה שכתב, אשר השחקנים המוזמנים העלו בעבר על הבמה, בהפקות שונות שהפיק המחזאי בעצמו. בעוד שחקני הקבוצה הצעירה מבצעים את המחזה על המסך, השחקנים שגילמו את התפקיד במקור חוזרים על הטקסט כפי שביצעו אותו בעבר, כפי שנחקק בנשמותיהם. העיבוד הישן קם לתחייה. בהדרגה, חלל הצפייה במחזה הופך לבמה חדשה, או לסט קולנועי בו מתרחשות הסצנות. מכיוון שהמחזאי העלה את יצירתו מספר פעמים, חלק מן התפקידים מבוצעים על ידי שני סטים של שחקנים, בנוסף לשחקנים המוקרנים.

בכך, הסרט הופך להערה על כוחה של אמנות המשחק: אנו חוזים בשניים או שלושה ביצועים לאותו טקסט בדיוק, כולם שונים, כולם איכותיים ולעתים אף מהפנטים. השחקנים נבלעים בתוך הדמויות שלהם, אולי הם כנים יותר בתור הדמויות שלהם מאשר בתור מי שהם באמת.

המחזה אינו מקרי: זוהי גרסה הממקמת את המיתוס היווני-רומי של אורפאוס ואורידיקה בצרפת המודרנית. מדובר במיתוס המכונן אודות נפש האמן: אורפאוס יורד לשאול על מנת להחזיר את אהובתו המתה לחיים, משכנע את אל השאול וזוכה להוביל אותה בחזרה לארץ, כל עוד לא יסתכל על פניה במהלך המסע. ברגע האחרון הוא מפנה את ראשו ומתבונן בה, שולח אותה לשאול ומתחיל ליצר שירי קינה יפיפיים על אהובתו המתה (רק על מנת להירצח, אבל זה כבר פחות נוגע לסרט). מיתוס שיש בו משהו על מהות האמנות, מהות האהבה וההקרבה. אלא שהמחזות המקוריים והסרט מעבירים אותם לא רק לזמן אחר, אלא גם לתסבוכת רומנטית מורכבת יותר, בה יש עוד גורמים המאוהבים בצורה טוטאלית והרסנית. מה שמאפשר לשחק ולהפתיע גם עם הסוף הנתון מראש.

אולם האהבה הגדולה ביותר היא האהבה למדיום: בין אם זאת אהבה לתאטרון או לקולנוע. אהבה לשחזור הרגשות, לכמיהה לאהבה שהייתה בעבר, למבט לאחור. לאמנות כל כך חזקה שהיא משתלטת על המציאות, שהיא הופכת למציאותית יותר מן המציאות. לכנה יותר. כי המציאות היא דבר שחולף ומועצב מחדש בזיכרון; האמנות היא ביטוי שנשמר לטווח ארוך.

כפי שנהג לא פעם לאורך הקריירה שלו, רנה שומר "הפתעות" לסוף הסרט, אשר נראות אולי מעט כמו טוויסטים שלאו דווקא נחוצים לעלילת המסגרת. אבל רנה יודע טוב יותר מכל פרשן שלו מה הוא עושה. והדימוי האחרון של הסרט אומר ברכות משהו על כוחה של אהבה לאמנות וליוצר, לא רק מתוך היכרות אישית, אלא גם מתוך היכרות מרחוק. חוסר היכולת של הקהל, ו/או השחקן, להתנתק מן האדם שתיווך בינו לבין האמנות הגדולה, שברא עבורו עולם בדיוני שהוא חזק יותר רגשית מן המציאות. פרידה מאמן שמגדיר את הרגשות בצורה מזוקקת ומדויקת יותר עבור שותפיו ליצירה ועבור הקהל שלא זכה להכיר אותו באופן אישי.

כן, מדובר בסרט תובעני ולא קל לצפייה לעתים, אבל חלק מכוחו הוא בחזרה על דברים ועל תרגילים קולנועיים. והכל שווה בעבור רגעיו החזקים שמוכיחים שוב כי יש הרבה אנשים שעושים קולנוע גדול, אבל יש רק אלן רנה אחד.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, סקירות, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על "עוד לא ראיתם כלום", סקירה

  1. Nurit Snir הגיב:

    את הסקירה הזו קראתי מיד אחרי הצפיה בסרט
    וחוץ מזה שהיא סידרה לי במילים כמה מן הקורות, היא מהנה , נבונה, סגרה לי את מעגל ההנאה הגדולה מן הסרט הזה.
    תודה!!
    נורית שניר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s