"ג'אנגו ללא מעצורים", סקירה

כל סרט חדש של קוונטין טרנטינו הוא אירוע ענק, ורק אחרי שיושבים באולם ורואים מה קורה על המסך נזכרים למה. טרנטינו הוא לא רק "סלב" ו"הילד הרע של הקולנוע" וכל מיני כתרים מהסוג הזה – מעבר לכל זה, הוא פשוט מספר סיפורים אדיר. מה שהוא רוצה זה לבדר אותנו. הוא יודע יותר טוב מכל תסריטאי איך לבנות פייאוף. הוא יודע לכתוב סצינות שבונות ציפייה ומרימות להנחתה, ולבסוף מנחית בכיף גדול. זה לא סרט של טרנטינו אם אין כמה נקודות שפשוט עושות חשק למחוא כפיים.

דובר רבות (יותר מדי) על חוסר המקוריות של טרנטינו, ש"שואל" ו"גונב" מכל מיני סרטים. אני מקווה שזה הסרט שבו יפסיקו כבר לדבר על זה ויתחילו לדבר על טרנטינו בתור המאסטר שהוא, ושתמיד היה. למה לסקורסזה מותר להיות מושפע מסרטי עבר ולטרנטינו לא? אין לי בעיה להצהיר כאן, קבל בלוג ופוסט, שטרנטינו הוא יוצר טוב יותר מסקורסזה – בהחלט יותר מסקורסזה של שלושים השנים האחרונות, ואולי יותר מסקורסזה בכלל. לפחות טרנטינו לא משעמם אותנו אף פעם.

ב"ג'אנגו ללא מעצורים" (או "דג'אנגו", אם מתעקשים), כריסטוף ולץ הוא קינג שולץ, צייד ראשים גרמני במערב הפרוע שמשחרר משלשלאותיו את ג'אנגו מהכותרת (ג'יימי פוקס) כדי שיעזור לו לאתר שלישיית אחים מבוקשים שפרס על ראשם. לאורך הדרך, ג'אנגו יהפוך מעבד נטול זכויות לאדם חופשי, לאקדוחן, ולבסוף לגיבור אקשן בד-אס שנוקם לא רק את נקמתו האישית, אלא גם את נקמתם הסימבולית של כל השחורים בנוגשיהם הלבנים.

Screen Shot 2013-01-18 at 10.01.46

סצינת מפגשם הראשון של ולץ ופוקס מעולה, אבל הסצינה שתפסה אותי באה מיד אחריה – כששני השותפים הטריים רוכבים אל תוך עיירה שלווה בטקסס. עוד לא הספקנו להבין מה טיבו של השולץ הזה כאשר, תוך דקה ורבע מהגעתם העירה, שולץ מצליח להרגיז את תושבי העיירה כל כך שנראה שבכל רגע הולך לפרוץ פה לינץ'. אך עד מהרה מתברר שלשונו של שולץ הלז כה חלקלקה, שתוך חמש דקות של דיבורים עם נציג החוק, לא רק שהם לא מושלכים למאסר, הם משולחים לדרכם כש-200 דולרים מרשרשים בכיסם. הסצינה הזאת היא תענוג צרוף; להכניס את הגיבורים לתסבוכת בלתי אפשרית, ואז להתיר אותה כאילו ללא מאמץ. טרנטינו לא איבד את זה, אפילו לא קצת.

כבר ידענו שטרנטינו חצוף, אבל ב"ג'אנגו" הוא מתגלה כיוצר עם ביצים של שור. באקלים של היום בארה"ב, לעשות סרט על תקופת העבדות זה להיכנס לשדה מוקשים. אמריקה של עידן אובמה לא באמת יודעת איך להתמודד עם העבר שלה כאומה של נוגשי עבדים, אולי הגרועה בהיסטוריה של האנושות. (אפילו העבדים של האימפריה הרומית הורשו להחזיק רכוש ואף לזכות בחירותם בשלב מסוים.) ההתמודדות של האמריקאים מסתכמת בהפיכת השחורים ל"אפריקאים אמריקאים", בהכרזה על  על פברואר כ"חודש ההיסטוריה השחורה" ובהעלאת מרטין לותר קינג למעמד של קדוש. על אף כל זה, הגזענות חיה וקיימת בארה"ב, אובמה נבחר לקדנציה שנייה ברוב זעום, הדיבורים על "העידן הפוסט-גזעי" הפכו לפאנצ'ליין, ורבים באלבמה ובמיסיסיפי ממשיכים להצטער על ביטול העבדות ולבכות את הפסדם במלחמת האזרחים. באקלים התקינות הפוליטית שנוצר, המילה "ניגר" היא המילה האסורה והמוקצית ביותר בשפה האנגלית, שאסורה להגייה בכלל, וע"י לבנים בפרט. באקלים המגביל הזה, בא החוצפן הלבן הזה ועושה סרט שלא רק שהמילה האסורה נאמרת בו מאות פעמים ע"י כל דמות אפשרית; הוא גם לוקח את ז'אנר אקספלויטיישן העבדות, שאף אחד לא העז לגעת בו 40 שנה, ומטיח אותו בפרצוף של המיינסטרים באכזריות בלתי מתפשרת. לאורך רוב הסרט ישבתי בפה פעור מהתעוזה הזאת להתעסק בנושאים הכי טאבו בלי שום אפולוגטיקה. טרנטינו מתאר מציאות שבה שחורים נקנים ונמכרים כמו בהמות, שבה בעלי חוות לבנים רוצחים שחורים ואונסים שחורות כלאחר יד. למרבה המזל, טרנטינו אמנם רוצה ומצליח ליצור פרובוקציה בעצם העיסוק בחומרים האלה, אבל הוא ניחן בכישרון נדיר לדעת בדיוק כמה רחוק ללכת מבלי לחצות את הקו לילדותיות, או להתנשאות, או לפטישיזם ואלימות ריקנית.

מחיאות כפיים מיוחדות מגיעות ללאונרדו דיקפריו, שמשחק פה נבל דוחה ומטונף ששולח גברתנים שחורים לקרוע זה את זה לגזרים כדי לשעשע את עצמו. זו ההופעה המבדרת ביותר של דיקפריו מזה שנים רבות.  הוא נותן הופעה קיצונית ומרשימה – נבל אמיתי, כזה שאוהבים לשנוא. בידיו של יוצר מוצלח פחות מטרנטינו זה היה מהלך שעלול להוביל לקץ הקריירה שלך כשחקן. תרבות הפופ עוד עלולה לזכור אותך כשחקן שהוציא מפיו דברי בלע על נחיתות הגזע השחור ולחגוג עליך ביוטיוב עד קץ הזמנים. אני בטוח שדיקפריו היסס לא מעט לפני שלקח על עצמו את התפקיד, אבל ניכר שמהרגע שהסכים, הוא הלך עד הסוף ללא פשרות וכל הכבוד לו. גם סמואל ל' ג'קסון הלך כאן רחוק מאוד כנבל השני, מלחך הפנכה של בעל האחוזה, השחור הממולח שמשחק אותה "הדוד תום" ולמעשה הוא גרוע יותר מהלבנים משום שהוא בוגד בבני עמו. לרגע נראה כאילו ג'ולס ווינפילד, הבד-אס מ"ספרות זולה", הפך כאן לקריקטורה גזענית של משרת שחור מתרפס, מין סטפין פצ'יט כזה, וקשה להשלים עם המחשבה הזאת אפילו לרגע – איך זה ייתכן? בהמשך הדרך הוא מתגלה כחכם ואכזר הרבה יותר, וגם זה לא תמיד נעים לצפייה.

כדוגמא נוספת לחוצפה של טרנטינו, אני חייב לספר לכם איך קוראים לאהובתו של ג'אנגו, שפחה גם היא, בגילומה של קרי וושינגטון. קוראים לה – מוכנים? "ברומהילדה פון שאפט". לא "ברונהילדה" אלא "ברום-הילדה", מלשון מטאטא. ושם המשפחה "שאפט", כאילו היא סבתא-רבא של שאפט מהבלאקספלויטיישן. בהאזנה ראשונה, זה נשמע כמו שם הדמות הכי מופרך ומטומטם בהיסטוריה של הקולנוע. אבל שכה אחיה, אחרי שוולץ ופוקס מדברים עליה ועל שמה, ו-ולץ מספר לפוקס את סיפורה של ברונהילדה המקורית מהמיתולוגיה הגרמנית, פתאום השם הזה נשמע הגיוני. ויפה. ומרגש.

"מעניין את הסבתא שלי!"

"מעניין את הסבתא שלי!"

האם הכל מושלם בסרט? לצערי, לא. בשעה וחצי-שעתיים הראשונות הייתי מרותק לכל מילה ולכל שוט בסרט הנפלא הזה. התלבטתי עם עצמי אם הסרט הזה ראוי להיקרא סרטו הטוב ביותר של טרנטינו. לרוע המזל, לקראת הסוף חלה דעיכה מסוימת באיכות הסרט, ו-20-30 הדקות האחרונות קצת נמרחות ופחות מהודקות. יש תחושה שטרנטינו מיהר להשלים את הסרט לדדליין וקצת חיפף לקראת הסוף. בנוסף, דמותה של הילדי נותרת בלתי-מפותחת באופן קיצוני, והאהבה הגדולה בינה לבין ג'אנגו לא מתבטאת אפילו בסצינה אחת נורמלית של שניהם, וחבל. גם על עברו של ג'אנגו לא ידוע לנו כמעט כלום. במהלך מסעו אנחנו רואים אותו מידרדר לתהומות של אכזריות, בהם הוא מתעלל בשחורים אפילו יותר מהלבנים הרעים בסרט, ובכל זאת אנחנו נשארים איתו, כי אנחנו יודעים שזו רק העמדת פנים שמטרתה לשחרר את אהובתו ולנקום בלבנים הרעים. אבל דווקא סופו של הסרט, שאמור להיות הפייאוף הגדול, נקמתו של ג'אנגו, הוא החלק החלש ביותר בו. למרות שהסרט קרוי על שם ג'אנגו, ונועד כביכול ליצור גיבור אקשן שחור שישכתב את ההיסטוריה של העבדות בדרום, הדמות שמקבלת את רוב השורות בסרט היא דווקא קינג שולץ, וג'אנגו קצת נדחק לשוליים. טרנטינו קצת מאוהב מדי בכריסטוף ולץ, התגלית שלו מסרטו הקודם, ונותן לו להשתלט על הסרט ולדחוק הצידה את הגיבור. מתברר שגם היום, השחורים ממשיכים להידפק. מאכזב.

עוד על "ג'אנגו ללא מעצורים" בפודקאסט מיוחד של סריטה

אודות Yaniv Eidelstein

I do subtitles for a living - Film and TV. I'm also to blame for the resurgence of "An American hippie in Israel". More info: http://about.me/silks
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, סקירות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

17 תגובות על "ג'אנגו ללא מעצורים", סקירה

  1. איברט כתב ששולץ הוא דאוס אקס מכינה, דמות המגיחה בלילה כמו מהאגדות ובעצם מניעה את העלילה, שלא הייתה קיימת בלעדיו. ולכן, אני מסכים איתך – ג'אנגו לא הרגיש לי כמו הדמות הראשית בכלל.

  2. לגמרי במקרה ראיתי אתמול את "שגעון של לילה". וכמאמר הקלישאה – את מה שסקורסזה שכח טרנטינו עדיין לא למד. (ואני ממש בספק אם אי פעם ילמד, בטח אחרי הסרט הנוכחי). בקיצור, נראה לי לא פייר (כלפיי טרנטינו, בעיקר), להשוות אותו לבמאי עם רזומה כפול ומכופל משלו. ונורא מחליש את הטיעון.
    לגביי ג'אנגו – נו, מסכים עם שלוש הפסקאות האחרונות שלך.אני חושב שאם היית מראה את הסרט הזה לטרנטינו של שנות התשעים הוא היה מתבאס רצח, כי איפשהו בין הכמעט-שלוש שעות מסתתר סרט לא רע בכלל.

    • יובל אדר הגיב:

      אני לא מסכים איתך אורון. עם כל הכבוד שיש לי לסקורסזה אם היו אומרים לי לבחור בין הוגו (שנחשב לסרט השלישי שהכי אהבתי שנה שעברה) ובין ג'אנגו הייתי בוחר ג'אנגו. מסיבה אחת: הוא כיפי. סקורסזה אולי טוב במה שהוא עושה אבל אני פשוט נהניתי בג'אנגו יותר משנהניתי בסרטים של סקורסזה וזה לדעתי גורם לטרנטינו להיכנס לאותה טבלה עם סקורסזה ולהיות בהפרש ננסי מתחתיו, ואם לטרנטינו לא היה את חסין מוות אולי אפילו לעקוף אותו.

      • אני לא בטוח שהבנתי (או שהבנת אותי). אתה משווה שני סרטים של שני הבמאים האלה (משני שנתונים שונים, אגב), ולפי זה מדרג. ואם היו אומרים לך לבחור בין "השור הזועם" לבין "כלבי אשמורת"? אין היגיון עבורי במשחק הזה. כל מה שאמרתי, הוא איפה גוף היצירה של סקורסזה (במאי שפועל משנות השישים, עם מעל לחמישים סרטים ברזומה בכל הסגנונות והז'אנרים) ואיפה של טרנטינו (שהחל לעבוד בשנות התשעים ולו פחות מעשרה סרטים). עדיף להשוות אותו למישהו בגודל שלו, אחרת זה ננס שנלחם בענק. ומבחינת שליטה במדיום הקולנועי, בכלל עדיף לא לדבר. זה שאתה אישית יותר נהנה מסרטים של טרנטינו – מגניב ואפילו סביר. איפה הקשר בין זה לבין דירוגים – לא ברור לי.

        • Yaniv Eidelstein הגיב:

          לכן סייגתי "סקורסזה של 30 השנים האחרונות". ב"אליס", "נהג מונית", "השור הזועם" ו"מלך הקומדיה", סקורסזה עוד היה במאי חדשני שלא ידעת מה יהיה הצעד הבא שלו ומה הוא עוד ימציא. אבל מאז ועד היום הוא כבר לא ברובריקה של יוצר גדול בעיניי (דעתי האישית ואני יודע שאני במיעוט).
          אני חושב שאפשר להשוות בין טרנטינו לבין סקורסזה המאוחר. שניהם מוכשרים מאוד, שניהם שואבים הרבה מסרטים קלאסיים שונים, שניהם מתעסקים הרבה בשריטות האישיות שלהם, אבל אחד מהם מבדר אותי תמיד והשני משעמם אותי לעתים קרובות.

          • טוב, לפחות אנחנו מסכימים על "אחד מהם מבדר אותי תמיד והשני משעמם אותי לעתים קרובות". אה, לא, זה ההיפך אצלי. שיט.
            בכל מקרה זה מצחיק שאתה מפריד את הקריירה של מרטי לחלקים. שהרי אם כך, אז גם טרנטינו עד ג'קי בראון והחל מקיל ביל הוא לא אותו טרנטינו עבורי. ושוב – לטרנטינו אין אפילו 30 שנות קריירה "בינונית" (מאוד לא מסכים לגביי סקורסזה, שאולי זה המקום להזכיר שהוא ממש לא אחד הבמאים האהובים עליי), ככה שאני ממשיך לסרב לקבל את ההשוואה בכלל.

        • יובל אדר הגיב:

          לא הבנת אותי. לקחתי את הוגו כדוגמה כי הוא הסרט האחרון שסקורסזה יצר בשנים האחרונות. קשה (אם לא אפשרי) להשוות את סקורסזה של פעם לטרנטינו מכיוון שהזמנים היו שונים והסרטים הללו כבר קיבלו מעמד של קלאסיקה ובצדק ("נהג מונית" הוא אחד הסרטים האהובים עליי ואפילו יותר מסרטי טרנטינו). אבל אם אתה משווה נגיד בין השתולים ובין כלבי אשמורת ששניהם עוסקים בנושא דומה מאוד אני חייב להגיד שנהניתי יותר מכלבי אשמורת. לגביי השליטה במדיום הקולנועי אולי סקורסזה לוקח כרגע אבל כמו שאתה אמרת זה 50 סרטים מול פחות מ-10, לסקורסזה היה זמן "להשתפשף" בעולם הזה אולי טרנטינו יגיע לאותה רמה כמו סקורסזה עם הזמן. כשאתה השוות בין "השור הזועם" ל"כלבי אשמורת" היית יכול באותה מידה להשוות בין "2001: אודיסה בחלל" לבין "האויב שבפנים" ולשאול מי במאי יותר טוב קוברניק או אנדרסון, ולכן אי אפשר להשוות אף פעם בין סרטיו הראשונים של סקורסזה מול סרטיו הראשונים של טרנטינו כי אם אי פעם "כלבי אשמורת" יקבל מעמד קלאסי אז "השור הזועם" יהיה קלאסי "בריבוע", אבל אם משווים את היצירות של השנים האחרונות דווקא נראה לי טרנטינו לוקח

  3. יוני אנטון הגיב:

    "…מבלי לחצות את הקו לילדותיות, או להתנשאות, או לפטישיזם ואלימות ריקנית."?
    זה בדיוק מה שהוא עושה.
    ילדותיות: פנטזיית נקמה של עבד שהופך במחי יד לאקדוחן מספר אחד ומחסל לבדו את כל הדרומיים הרשעים.
    התנשאות: ג'אנגו לא רק יותר טוב מכל האמריקאנים הוא גם אחד מרבבה בקרב השחורים.
    פטישיזם: BDSM זה סימן ההיכר של טרנטינו.
    אלימות ריקנית: היא אכן מלאה בדם אבל לא בתוכן.

    • Yaniv Eidelstein הגיב:

      טוב, אולי הייתי צריך לחדד את הנקודה. טרנטינו עושה סרטי ז'אנר. ריאליזם לא תמצא בהם, וברור שפנטזיית נקמה היא ילדותית מעצם הגדרתה. אבל בהתחשב בז'אנר שבו הוא פועל, העיסוק שלו באלימות הולך על הקו בין בחינה פסיכולוגית מעמיקה לבין טראש שטחי עם שפריצים של דם. בסיכומו של דבר הלב שלו נמצא בטראש, אבל הוא עושה את זה מספיק מעמיק ומספיק אינטליגנטי כדי שתוכל לצפות בו ולא להרגיש מלוכלך, לא להרגיש מנוצל שסוחפים אותך ליהנות מאלימות אינפנטילית על המסך.

  4. עידו גלעד הגיב:

    כצפוי, סרט טוב.
    אבל אולי הגיע הזמן שטרנטינו יתבגר קצת ויביא לנו יצירה קולנועית של ממש

  5. moshiko הגיב:

    שלום – צריך עזרה!!! אני מתכוון לראות את הסרט בגרמניה מכיוון שהם למרבה הפלא מקרינים כאן גם את הגרסא הלא-מודבבת… ואז פתאום שמעתי כאן שיש גרמנית בסרט – ואני מניח שלא יהיו כתוביות באנגלית מכיוון ואני בגרמניה… האם כך הדבר, ואם כן – כמה גרמנית?!?!?

    ביטה – הילפה!!!!!

  6. rinveges הגיב:

    דווקא בעניין הריאליזם טרנטינו כאן עושה משהו מעניין – שולץ הוא גיבור של פוסט מערבון, כלומר הריאליזם קיים והסגנון הקולנועי הוא בהתאם. ג'אנגו משחק בסרט של ג'ון פורד. כלומר שולץ הוא קלינט איסטווד, ג'אנגו הוא ג'ון ווין. ככה שיש ריאליזם, אבל הוא כל הזמן נשבר. ובאופן כללי אני לא מבין מה בין טרנטינו לסקורסזה. העיסוק שלהם באמריקנה כל כך שונה אחד מהשני וזה באמת פער דורות כל כך קיצוני שאני לא מבין למה בכלל להכניס אותם לאותה שיחה. הרבה יותר מעניין להשוות בין טרנטינו והאחים כהן (או אם רוצים ללכת רחוק אז לאלטמן), וזה נכון שטרנטינו עדיין צריך לעשות את היהודי טוב שלו, אבל גם הסרט הזה וגם הסרט הקודם שלו הם הרבה יותר קרובים ליצירות קולנועיות של ממש מכל מה שהוא עשה לפני זה.

  7. ישראל וינקלר הגיב:

    יצאתי כעת מ'ג'נגו' בתחושה של קבס. אין ספק שזה סרט מבדר וראוותני שאי אפשר להישאר אדיש כלפיו אבל מכאן ועד ההתלהבות מטרנטינו המרחק רב. זה לא 'ספרות זולה' ולא 'כלבי אשמורת' אלא עוד סרט נקמה כמו 'חסין אש' ו'ממזרים חסרי כבוד'. עוד סרט ילדותי, מניפולטיבי, זיקוק דינור מרהיב שניכבה מהר. יש כמה הברקות, יש הומור (שיח מסכות הפנים של מתכנני הלינץ' שמזכיר את שיח הלימוזינות ב'תותחים קדושים') ויש משחק טוב של הגרמני ושל דיקפריו, עדיין זה רחוק מגאונות לעיתים טרחני ולרוב אלים באופן מוגזם (ומכאן הקבס). טרנטינו הוא המייקל ג'קסון/מדונה/ביונסה של הקולנוע. הרבה רעש, הרבה דם, הרבה יומרה ואני לא בטוח שהוא יכול לאמר 5 משפטים על פוסט מודרניזם .. אני מעדיף, ואהבתי מאד את ה'טוב הרע והמכוער' על פני ג'נגו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s