סקירה דוקומנטרית משולשת: "איך לשרוד מגיפה", "מחפשים את שוגר-מן", "הבית בו אני חי"

the-house-i-live-in-documentary
זה קורה לי פעם בשנה, בדרך כלל בסביבות פברואר-מרץ. המירוץ לאוסקר מזכיר לי שיש עולם שלם של קולנוע תיעודי שאני לא מכיר, אני מנסה לתפוס כמה שיותר מהפיינליסטים, מגלה כמה סרטים מצוינים ואז קצת מתאכזב מעצמי שאני לא שומר על הגחלת הדוקומנטרית הזו במהלך כל השנה. אחרי זה אני נופל על איזה סרט-שניים ממש לא טובים וזונח את העשייה הזו עד לשנה הבאה. ריטואל קבוע בחיי.בחודשים האחרונים יצא לי לכתוב על שני סרטים תיעודיים, שזה בערך יותר ממה שעשיתי מאז תאריך הגיוס שלי לסריטה לפני שנתיים וחצי. שני סרטים שכל כך הדהימו אותי שלא יכולתי לחכות לסקירה קיבוצית והייתי חייב להקדיש להם את המרחב שמגיע להם.
הראשון היה The Imposter שהדהים אותי בזכות המהלכים הקולנועיים של הבמאי הבריטי בארט לייטון; והשני היה Bully שפרק אותי לגורמים בזכות טיפול בנושא מרגש במיוחד.

במהלך התקופה האחרונה נחשפתי לעוד חמישה דוקומנטריים. ״שומרי הסף״ עליו הרחיב עופר, ״דטרופיה״ שעצרתי מתוך חוסר עניין כשעה לפני סיומו, ועוד שלושה שיככבו בפוסט שלפניכם.

כל הסרטים נמצאים להשכרה בספריות "האוזן השלישית".

howtosurviveaplaguefinal
"איך לשרוד מגיפה" – "How to survive a plague"
אחד המועמדים לאוסקר השנה, שנותר ללא הרבה יחס בין ״מחפשים את שוגר מן״ לבין ״שומרי הסף״, הוא סרטו של דיויד פרנס (שזהו סרטו הראשון) המבוסס בעיקר על חומרי ארכיון. כמו ״סנה״ בשנה שעברה.
סרטים תיעודיים מבוססי ארכיון בדרך כלל מדהימים אותי כי אני נמלא השתאות מול עבודת העריכה שלהם. זה דבר אחד לקבל מאסה של חומר מצולם טרי ולבנות אתו נראטיב, אבל לעמוד מול הרי חומרי ארכיון באיכות משתנה, ממקורות שונים ומזמנים שונים ולתפור מתוכם סרט קוהרנטי, מצריך כזו רמה של דיוק וכזו סבלנות, שלא נותר אלא להסיר את הכובע גם אם הסרט לא מושלם.
״איך לשרוד מגיפה״ לא מורכב כולו רק מחומרי ארכיון אלא גם מראיונות שצולמו לאחרונה, אבל גם הקונספט הזה נבנה באופן מלא מחשבה.
הסרט מתעסק במאבקם של קבוצת ״אקט-אפ״ שפעלה בארה״ב במהלך שנות השמונים והתשעים, ודרשה מהממשלה וממשרד הבריאות להכיר במחלת האיידס כמגיפה המצריכה טיפול חירום אל מול חומות בירוקרטיה ואדישות.הסרט מתחיל מצוין בהצגת תיעוד הפגישות המחתרתיות והמרי האזרחי ברחובות אבל נדמה שיש בו איזושהי חד צדדיות מסוימת. כלומר, פרנס הבמאי והעורכים טוד וודי ריצ׳מן וטיילר ווק, מביאים את גיבורי המאבק באופן חיובי מדי. לי זה תמיד נתפס כמחשיד מכיוון שאנשים הם תמיד מורכבים יותר מ״טוב״ ו״רע״ וכאשר סרט נמנע מהצגת אחד הצדדים הזיוף והמגמתיות שלו בולטים.
למרבה השמחה, ככל שהסרט מתקדם והמחלוקות הפנימיות של ״אקט-אפ״ מתגלות, העניין מתחיל להיות מורכב יותר ואנחנו כבר לא בטוחים מי פועל מתוך שליחות ציבורית ומי מתוך רצון לגרוף הון פוליטי. מה גם שמכיוון שחלק משמעותי מהסרט הוא צילומים שצולמו באופן לא מקצועי, קשה ליוצרים להיתלות במניפולציות צילומיות.
לדוגמא השוואתית: לקראת סיומו של "Bully" אנחנו במפגש של אנשי המאבק בבריונות. אחת הדמויות בסרט, שבימים כתיקונם דומה באופן מחשיד לרד-נק הדרומי הטיפש מ״משפחת סימפסון״, מוצג על ידי מצלמתו של לי הירש הבמאי בזויות נמוכה שמאדירה את האיש ואת פועלו הנפלא. כך הוא הופך מדמות מעט תמוהה למנהיג כריזמטי ומרגש. לפרנס, כאשר ניגש לבנות את "איך לשרוד מגיפה", לא הייתה את הפריבילגיה הזו וכך אחד הנאומים חוצבי הלהבות והמרגשים של הסרט מציג את אחת הדמויות המרכזיות בו בשוט קרוב מדי שאולי מבליט את טבעיותו אך גם מעוות את פניו באופן שמקשה עלינו לראות בו מנהיג. מצד שני, איידס זה לא דבר שמצטלם טוב ולזכות הסרט יאמר שהוא מלכתחילה לא רוצה לעשות סרט איידס ידידותי.
השימוש בראיונות הוא נהדר, כפי שהזכרתי, כי מכלול האנשים שמרכיבים את המארג הסיפורי של הסרט נחשף בהדרגה ובכך הסרט ממשיך לייצר עניין כמו גם ענפי עלילה שיוצאים ומתפתלים מתוך ״אקט-אפ״. לפעמים קשה לעקוב אחרי מי הוא מה אבל זה מסתדר באיזשהו שלב. כך הסרט מצליח להתחמק מלהיות סרט על תופעה והופך להיות סרט על אנשים. פרנס לא חושף את הקלפים כבר בהתחלה ומייצר מתח והתרגשות כאשר לקראת סוף הסרט אנחנו מגלים מי שרד ומי לא. קשה שלא להתרגש מזה.
עם זאת, הסרט לא אחיד לכל אורכו ויש בו אי אילו רגעים בהם קל לאבד עניין.לא מעט אנשים ששמעו על הסרט תהו מה הטעם לעשות עוד סרט תיעודי על המלחמה באיידס שכבר נטחנה באין ספור סרטים וכתבות. על פניו יש רלוונטיות בטענה הזו, אבל ״איך לשרוד מגיפה״ מצליח להתחמק מזה בזכות שני דברים: קודם כל הוא מן תחימת פריים של אירוע משמעותי בהיסטוריה המודרנית שאנשים צריכים להכיר. אך יותר מזה, על אף שהאיידס איננו מחלה פטאלית כפי שהיה בעבר, תמיד מעורר השראה לראות אנשים רגילים, שמעולם לא חשבו שיהיה גיבורים, הופכים להיות מובילי מאבק שסוחפים אחריהם אלפים בדרך להציל חיים.
searching-for-sugar-man-2012-L-EmvKzX

"מחפשים את שוגר-מן" – "Searching for Sugar Man"
אחרי הזכייה באוסקר והפרימיירה הישראלית ב״יס״, אני מרגיש סוף סוף בטחון לעמוד מולכם ולומר: מה נסגר עם העולם?
יש פעמים שאני נורא אוהב סרט שאף אחד לא מבין מה מצאתי בו. וזה בוודאי לא קורה רק לי, אלא לכל צופה קולנוע עם טעם אישי. קורה גם לפעמים שאני עומד נדהם מול איזו הצלחה שכולם מריעים לה ומגרד בראשי במבוכה. שוב, אני לא היחיד שזה קורה לו.
אבל מעולם לא קרה לי מקרה כמו ״מחפשים את שוגר מן״. סרט שהוא בעיני טעות מבנית כמעט מביכה שלא הצלחתי למצוא אפילו אדם אחד שחושב כמוני, ודיברתי עם לא מעט שצפו בו. כה בודד להיות האדם היחיד שלא אהב את זוכה האוסקר הפופולרי הזה.זה מתחיל עם שם הסרט. ״מחפשים את שוגר-מן״, עם דגש על ה'מחפשים', מתאר בקושי את החצי הראשון של הסרט, ואתם יודעים מה? מסתבר שדי קל למצוא אותו. במשך דקות ארוכות אנחנו עוקבים אחרי כמה דרום-אפריקניים שמחפשים מוזיקאי שלא שמעתם עליו בחיים. אז נכון, מדובר במוזיקאי מסקרן שכתב שירים מאוד יפים (המוזיקה בסרט נפלאה!), אבל כל מהלך החיפוש נשמע מופרך, מתוח יתר על המידה ולא אמין.
התסכול האמיתי מגיע בחציו השני של הסרט (אני בכוונה נמנע מספויילרים), מכיוון שהסיפור אותו הסרט מתאר – זה שלא קשור לשום חיפוש ושום בטיח – הוא באמת סיפור אדיר. ונדיר. ומרגש. הבעיה שלי הייתה שכשכבר הגעתי אליו חצצה חומת ציניות עצומה ביני ובין הסרט.הבעיה השנייה והאקוטית אפילו יותר שלי עם הסרט – וזה השלב שרובכם תסגרו את החלון הזה או שתתחילו לרקום בראשכם את הטוקבק האימתני – הוא שהדמות המרכזית בסרט פשוט לא עניינה אותי. זה בכלל לא נראה שהוא רוצה להיות בסרט הזה וששום דבר במה שקורה לו לא נורא מזיז לו. אנחנו שומעים איך כולם מסביבו מתרגשים עד כדי התעלפות והרודריגז הזה מביט בהם במבט אטום. זה מנע ממני להרגיש שמשהו גדול קורה בעולמו. אז אני לא אומר שצריך להכריח אותו לבכות או לסחוט ממנו מונולוג. זוהי הדמות וכך היא מתנהגת. הכל בסדר עם זה, אותי זה פשוט נורא לא עניין.
אבל מסתבר, שוב, בפעם האלפיים וחמש, שאני לא מבין כלום ואני ממליץ לכם לראות את הסרט הזה כי סביר שאתם – יחד עם כל אוכלוסיית העולם שהיא לא בלוגר קולנוע קטנוני – תעופו עליו.
thehouseilivein
"הבית בו אני חי" – "The House I Live In"
על פניו, הסרט התיעודי הכי מרתק של השנה (תמונת הפתיחה של הפוסט לקוחה ממנו): התככים, הפוליטיקות והטירוף שמרכיבים את המלחמה של רשויות החוק בתופעת הסמים בארצות הברית. וכן ״הסמויה״ ישר קופצת לתודעה בטח כאשר יוצר הסדרה, דיויד סיימון, שהיה כתב לנושא לפני ששינה את פני הטלוויזיה, מתראיין בסרט. והוא גם המרואיין המרתק ביותר מכולם.
הבמאי יוג׳ין ג׳רקי מגיע למקומות מעוררי השתאות עם המצלמה שלו: שוטרים, סוחרי סמים, אסירים, משפחות הרוסות, היסטוריונים, כולם משתפים פעולה ומכניסים אותו לעולמם. ואגב, רק עכשיו, עם צפייה בסרט התיעודי הזה, מתגלה כמה מדויקת וחדה הייתה ״הסמויה״ שהרגעים הכי מצולמים וערוכים בה נראים כמו רגעי תיעודיים מ״הבית בו אני חי״. זה מדהים, ואני אפילו לא מאלה שחושבים שזו הסדרה הגדולה בהיסטוריה. אני במחנה ״הסופרנוס״. נדבר על זה בהזדמנות.הבעיה המרכזית שהייתה לי עם ״הבית בו אני חי״ (שם מעולה, דרך אגב) הייתה – שלא כמו ״איך לשרוד מגיפה״ באופן חלקי ו״Bully״ באופן מוחלט – שהוא הולך יותר לכיוון תחקירי. אין בכך כל רע אבל באופן אישי אני תמיד מצליח להתחבר יותר לדמויות מאשר לתופעות ולכן הצפייה היא רוב הזמן אינפורמטיבית ומעניינת, אך לא נוגעת באמת. זה ההבדל בעיני בין סרט לכתבה, אך כיום ההבדל הזה הולך ומטשטש עד לנקודה המעורפלת ביותר.
הדבר הזה בולט במיוחד הפעם מכיוון שהמסע של ״הבית בו אני חי״ בהחלט מתחיל בדמות שמוציאה אותו לעשיית הסרט וגם נותנת את משפט הסיום שחונק את הגרון ומאדים את העיניים. ולא רק שהסרט ממוסגר בסיפור אישי ספציפי, זה גם אחלה סיפור ואחלה דמות. לא בטוח אם אחת שתחזיק על עצמה סרט שלם, אבל בהחלט מייצרת עוגן רגשי שקשה לעמוד בפניו. אני מניח שאם ג׳רקי היה שם דגש על האנשים שמאחורי המלחמה בסמים ופחות מדלג מאחד לשני כדי לתת תמונה רחבה ככל האפשר, זה היה נותן לו נופך מרשים יותר.
ועדיין, מדובר בסרט מעניין וחזק שמאוד לראות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על סקירה דוקומנטרית משולשת: "איך לשרוד מגיפה", "מחפשים את שוגר-מן", "הבית בו אני חי"

  1. נעם הגיב:

    מישהו ראה את Gambit על פי תסריט של האחים כהן? יכול לחוות דעה? יודע מתי הוא יופץ בארץ?

  2. איתי הגיב:

    אצלי הציפיות שלי ל״מחפשים את שוגרמן״ היו גבוהות מדי, ולכן די התאכזבתי. אני מבין את הצד שלך אם כן. לדעתי אכן היה פה משהו מבאס שלא חקרו מספיק עמוק אל גיבור הסרט, שנראה שלא מעוניין בכך. שתי שאלות עיקריות העסיקו אותי עד אמצע הסרט – מה קרה איתו, ומהו סיפור חייו שהביאו אותו לכתוב שירים מדוכדכים ומלאי תעלומות? על השאלה הראשונה קיבלתי מענה, אבל השנייה נותרה כמעט כולה ללא מענה. כנראה משום שאכן גיבור הסרט לא מעוניין לדבר על כך, ואולי לפיכך היה ראוי לשנות לא מעט ממבנה הסרט שבמשך חצי סרט רק רומז ורומז ורומז (ורומז) על כביכול מענה שינתן בהמשך לשאלה השנייה.

  3. unclnis הגיב:

    יופי של סיומת עבור הביקורת על שוגר מאן 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s