סקירה כפולה: "אקדח כפול" ו-"אנחנו המילרים"

גבול ארה״ב-מקסיקו הינו סוגיה ״חמה״ פוליטית. באופן טבעי, גבול זה, ובעיקר המתרחש משני צדדיו, מופיע בתדירות גבוהה ביותר בקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות. בעוד הגבול עם קנדה שקט כמעט כמו גבול אירופאי, הגבול עם מקסיקו הוא גבול בין העולם המערבי לעולם המקופח, בין ארץ
האפשרויות לארץ הפשע. מקום בו הגירה לא חוקית היא מלחמה של ממש, בו סמים וסחורות אחרות עוברים בחשאי, בו רשויות החוק לא תמיד פועלות לפי חוקי המוסר. בקו התפר בין המדינות, גזענות אינה מקור לבושה. מדובר באזור שהוא תמיד חומר נפץ פוליטי ומעניין לא פחות מבחינה קולנועית – אזור בו המערב מוסיף להיות פרוע, כאילו המאה העשרים מעולם לא התרחשה.

שני סרטים חדשים שעלו לאחרונה על מסכי הארץ מתרחשים באזור. שניהם, כל אחד בדרך שלו, קומדיות פשע, אם כי אחד הוא קודם כל קומדיה והשני הוא קודם כל… את השני קצת יותר קשה לי להגדיר, או לכתוב עליו בכלל. השני די משונה ולכן גם הרבה יותר מעניין, נדמה לי שגם ללא קשר לעובדה שנהנתי בו הרבה יותר. אז איתו אתחיל את הסקירה המשולבת.

אקדח כפול
2Guns
2guns

הכתיבה על הסרט הזה מציבה לי דילמה: לדעתי, פרטי עלילה די מהותיים בסרט נבנים כהפתעה. זה לא סרט הבנוי על טוויסטים, אבל יש לו די הרבה כאלו. חלקם נחשפים אחרי 10 דקות, חלקם לקראת הסוף, ובאופן תמוה כמעט כולם נכללים בטריילר של הסרט, כולל הלא הכרחיים. אבל כל תיאור של עלילת הסרט יהרוס משהו. לכן, אני אנסה משהו מעט יוצא דופן – לכתוב על הסרט מבלי לכתוב על העלילה שלו, שרק תירמז פו ושם, מלבד הסטיאוציה הפותחת. אמנם, כמעט אף אחד מן הטיווסטים ופיתולי העלילה של הסרט לא באמת מפתיעים וחלקם אף צפויים למדי, מה גם שהסרט כאמור לא ממקם את ההפתעה מן העלילה כערך המרכזי בו. אבל הניסוי של לכתוב על סרט בלי לכתוב על מה שקורה בו מעניין עבורי גם כי, בעצם, המהות של הסרט היא לאו דווקא העלילה. למרות שתמיד יגידו לכם שהמטרה של קולנוע היא קודם כל לספר סיפור, אמירה שאני קודם כל לא מקבל את הטוטאליות שלה, גם לא לגבי סרטי ז'אנר הוליוודיים, כמו הסרט הזה. יש בסרט לא מעט עלילה כאמור, אבל יש לו עיקר. שהוא לא רק הסיפור. רק שלסיפור עדיף להיחשף עם כמה שפחות ידע, ולו למען התענוג שבלצפות את התפניות והסודות מראש בעזרת לוגיקה ולא בעזרת ידע מוקדם.

אז ראשית לסיטואציה בפתיחה: שני גברים מתכננים לשדוד בנק הנמצא מול דיינר. ולדיינר יש חשיבות, שכן לעולם אל תשדוד בנק שנמצא מול דיינר שמוכר את הדואנטס הכי טוב בשלושה מחוזות (משפט הנאמר בסרט כמה וכמה פעמים). עד כאן העלילה שתשמעו ממני. אבל בכל זאת אתעכב על אותם שתי דמויות – אחד שחור ואחד לבן, כנהוג בשנים האחרונות. הבדלי הגזע הם גם כמובן חלק מהבדלי האופי ביניהם, כאשר בהיפוך של השנים האחרונות, דווקא השחור (המגולם בידי דנזל ווישינגטון) הוא הבוגר יותר, למרות שהוא מנסה להיראות קוּל. הצעיר (מארק וולברג) קורץ לכל דבר נשי שעובר לידו, מפר את ההוראות של שותפו ונראה להוט מאוד להיכנס לצרות. דרך שתי הדמויות הללו הסרט נוגע בשני ערכים חשובים של הקולנוע האמריקאי – החברות והמקצוענות, כאשר ברור כי הקשר בין שני הגברים (שילמדו לשתף פעולה טוב יותר אחד עם השני ואולי גם להעמיד את האחר לפני עצמם) יהיה הלב הרגשי של הסרט. זאת בהנחה והסרט אכן מנסה גם לרגש. רובד המקצוענות חשוב לא פחות והשניים הם בהחלט מקצוענים, ושני הכוכבים המגלמים אותם יודעים לשלב בין כרזימה ליעילות.

דבר נוסף הבולט כבר מן הפתיחה הוא הסגנון. דקות הפתיחה של הסרט זועקות "טרנטינו", הדיאלוגים (שכתב בלייק מאסטרס על פי רומנים גראפים של סטיבן גרנט) מנסים לשלב שיחות על ערך של דברים ועל עניינים שוליים בזמן ששני האקדחים, או האקדח הכפול, עושים את עבודתם. לא חולפות חמש דקות ואנו חוזרים אחורה בנראטיב למקום אחר, ואירוע מסוים ייראה בסרט בשלבים, מספר פעמים. הבמאי, בלתזר קורמקור, בכיר במאיי איסלנד שמתנסה מדי פעם בקולנוע הוליוודי מסחרי, מאמץ כמה זוויות צילום נמוכות ועריכה מהירה. טרנטינו יש רק אחד וקצת קשה עם חיקויים, אבל הסרט לא עושה עבודה מביכה מבחינת הסגנון בשום רגע – הסרט לא מרגיש מוגזם או גחמתי, אלא מתאים לסוג הקולנוע שהוא רוצה לעשות, סוג קולנוע המטרה שלו היא בראש ובראשונה לייצר כיף עבור הקהל, ובכך הסרט מצליח. העלילה לא תמיד הגיונות ומבוססת גם על חוסר סבירות בכמות גבוהה, אבל כאמור – העלילה היא לא העיקר.

אם יש לסרט עיקר, לדעתי זהו המסר על החברה האמריקאית והחברה האנושית. והמסר של הסרט הזה מורכב משנדמה – לא לגמרי רדיקלי, אבל בטח לא הוליוודי טיפוסי, לא בכל המובנים. או שאולי הוליווד השתנתה קצת ועכשיו היא דווקא מבקרת של הקפיטליזם. כבר ציינתי שני רבדים בולטים בהם הסרט הולך יחד עם האידאולוגיה השולטת בחברה בקולנוע: הסרט הוא שיר הלל למקצוענות וחברות, עד למידה בה המילה "משפחה" מחליפה בשלב מסוים את המילה "חברות", ומה יותר אמריקאי מזה? רק שבאותו הזמן, המערכת הקפיטליסטית הופכת בסרט את כל הגורמים – ואני מתכוון לכולם – לאכזריים ונטולי מוסר, או אולי בעלי חיבה בלבד כלפי מי שהם אוהבים. ובסרטי חברות גברית מאז ומעולם הכוונה בשימוש במונח "מי שהם אוהבים" היא לא לנשים.

בצורה יותר מובהקת, בסרט אין באמת טובים ורעים ואין על מי לסמוך, בטח לא על רשויות החוק של ארה"ב, שבסרט כמה מהן מוצגות כדבר הרבה יותר חמור מארגון פשע – הן במניעים והן בדרכי הפעולה. בסרט הזה לא רק שהממשלה עוקבת אחרי כולם, אלא שזה גם לא בדיוק לצרכי ביטחון או לצרכים כלשהם שהם לא השגת שליטה וכסף. אין חוק, יש רק שמירה על החוק ושמירה על חוק מטבעה היא הפעלת אלימות. הסרט מראה את זה במסווה של קומדיית פעולה מטופשת. והיא אולי מטופשת, אך בין התסריטאים האמריקאים לבמאי הזר נוצר מסר די בעייתי על ארה"ב וארגוני שמירת החוק הרבים שלה. ויכול להיות שהמסר הזה כבר הופך לפופולרי בנוף הקולנוע האמריקאי, אחרי שסדרת סרטי ג'ייסון בורן עשתה זאת בצורה חכמה יותר. בשורה התחתונה, "אקדח כפול" הוא לא סרט גדול בשום צורה, אבל גם לא ממש סרט זניח יותר מכך שהוא סרט מהנה למדי לצפייה.

אנחנו המילרים
We're the Millers
5E0A2878.JPG

גם "אנחנו המילרים", סרטו של רוסן מרשל תרבר, שואף להיות סרט עם אמירה. משהו על הריקבון של התרבות הפופולרית בימינו. הבמאי פותח את הסרט עם רצף של קטעי וידאו ויראליים המראים משהו על הריקנות של הדור. ריקנות שהסרט לא ממש מסוגל לומר עליה משהו, או להתעלות מעליה. לכן, הביקורת לא ממש מחודדת בהמשך הסרט והיא מפנה מקום לעלילה: סוחר סמים שלא ממש התבגר למרות שחצה את גיל ה-40 מסתבך עם הבוס, שמטיל עליו להביא משולח סמים ממקסיקו. מכיוון שתייר בודד במקסיקו נראה חשוד בעסקאות מן הסוג זה, הוא מחליט להתחזות לבעל משפחה, בעזרת נער חנון שמעריץ אותו, נערה שברחה מן הבית וחשפנית שגרה בבנין שלו וממש צריכה את הכסף. אפשר לומר כי בהמשך העלילה צפויות לגיבור כמה הפתעות, אך הקהל לא יופתע משום דבר שמתרחש בסרט. שוב זאת לא המטרה.

המטרה הראשונה היא להצחיק ואת זה הסרט עושה מדי פעם, ובמדי פעם אני מתכוון בעיקר לסצנות בהן מופיע ניק אופרמן (רון סאוונסון מהסדרה "מחלקת גנים ונוף") בתור בעל משפחה אמריקאית אמיתית הנוסע גם הוא במסלול דומה, אם כי מסיבות אחרות. אופרמן הוא די גאון קומי באמצעים מינימאליים. גם קתרין האן, המגלמת את אשתו די מוצלחת. ואד הלמס בתפקיד הבוס של הגיבור מצליח להצחיק. אמה רוברטס ו-וויל פולטר, בתפקיד הנערה והנער המצטרפים למסע עושים גם הם עבודה טובה, אם כי הסרט לא מנצל לגמרי את הכישורים שלהם. לסרט יש גם שני שחקנים ראשיים בעלי יכולות קומיות – ג'ייסון סודקיס וג'ניפר אניסטון – אבל משהו לא ממש מתחבר לשלם הגדול מסך חלקיו.

אולי זה מכיוון שעל כל סצנה מצחיקה באמת, יש סצנה מביכה באמת. אולי זה מפני שהסרט לא מוותר על אף פיתול עלילה. ואולי זה בגלל השחקנית הראשית. ג'ניפר אניסטון היא, לדעתי, שחקנית מוכשרת אבל כוכבת די בעייתית. כבר מזמן כל סרט אליו היא מלוהקת הפך להיות קודם כל סרט על הדמות שלה. הדמות של הנערה הטובה היא לאו דווקא הדמות האידיאלית עבורה, אבל זה התפקיד שאנשים מצפים ממנה לעשות ולכן הסרטים בהם היא מגלמת את הדמות הזו לא באמת מוצלחים. לכן יש גם הרבה סרטים שבהם היא מנסה לשחק נגד הדימוי הזה ו"אנחנו המילרים" הוא אחד מהם. בסרט הזה היא חשפנית! והיא עושה סצנת סטריפטיז! אבל לא עד הסוף כמובן. לזכותה ייאמר כי מרענן לראות נשים מעל גיל 40 בתפקידים המתייחסים אליהן כסקסיות, דבר נדיר בהוליווד של ימינו. מצד שני, קו העלילה שלה חלש ובעיקר מנסה לשחק נגד התדמית שלה, רק על מנת להפוך אותה לאותה בחורה מתוקה בכל הסצנות בהן היא לא נדרשת להיפטר מן החולצה. התוצאה היא שאניסטון הולכת לאיבוד בתוך הפרסונה שלה, כאשר הצל של ימי "חברים" מלווה אותה לכל סרט. וכן, אפילו הסרט הנוכחי מסתיים בקליפ פספוסים שכל תכליתו היא לדחוף אזכור ל"חברים" שלא היה חלק מן התסריט המקורי.

יכול להיות שהיה ל"אנחנו המילרים" פונטציאל להיות סרט מסעיר יותר, אך העשייה הסטנדרטית שלו הפכה אותו לזניח, פרט לכוכבת המשתלטת שלו ושהדמות שלה היא בכלל הדמות המשנית יחסית בסרט, בטח מבחינת המהלך הרגשי שהיא עוברת. והמהלך שהשחקנית עוברת לא מריח כמו משהו אמיתי, לכן התוצאה לא ממש זכירה משום סיבה. אם כי אני חייב לציין כי לאחר מחשבה, הסצנות הלא טובות בסרט (ביניהן גם סצנת הסטריפטיז) הן בהחלט מביכות, אבל לא בצורה בלתי נסבלת. וגם זה משהו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על סקירה כפולה: "אקדח כפול" ו-"אנחנו המילרים"

  1. תם הגיב:

    נראה לי שהטריילר הרס לך את 2 אקדחים. למזלי ראיתי את הטריילר רק אחרי שקראתי את הסקירה ורק אחרי שראיתי את הסרט. בכלל למדתי בשנים האחרונות לא לראות טריילרים לסרטים שאני מתכוון לראות בחודש הקרוב. פשוט הטריילרים שעושים היום הם פשוט הודאה באשמה שהכל צפוי, הכל כבר נכתב ומוחזר ואין שום חדשנות בהוליווד. הטריילר הזה באמת מוגזם מכיוון שהוא עובר שלב שלב בסדר כרונולוגי ומגלה את כל העלילה, מה שמשאיר לצופה רק את הסוף (!ספויילר!), והסוף כראוי לסרט רווי טוויסטים הוא פשוט בלאגן. אבל אם נשים בצד את הטריילר המביך, הסרט הזה דבר ראשון מאד מהנה. יש בו דיאלוגים שנונים שבשונה מטרנטינו התכלית שלהם היא קודם כל להצחיק. והם מצחיקים. אני לא זוכר מתי צחקתי ככה מקומדית אקשן. בכלל 2 אקדחים הרבה יותר מצחיק מהמילרים שכל תכליתם היא להצחיק (לא יודע איך מצאת משהו עמוק בסרט האינפנטילי הזה). סצנות האקשן הם המקסימום שאפשר להוציא מאפקטים שהשיא שלהם הוא מסוק מתרסק. חוץ מהבידור המתבקש בסרט לא ממש יומרני, יש כמובן את הביקורת האנרכיסטית וערך החברות כנגד הקפיטליזם. בציטוט אחד "its a free market not a free world". הסרט הזכיר לי את "הורג אותם ברכות" מבחינת המסר, רק כשבמקום לדחוף נאומים ולהציג את את פשיטת הרגל של המוסרית והארגונית של אמריקה בצורה דכאנית (ובצילום נהדר), פה מראים שני גיבורים מחלצים את עצמם בין כוונות התאגידים כשכל מה שיש להם זה הומור ואחד את השני. בכלל נראה לי שלכולם ברור שאמריקה היא לא הילד הטוב בשכונה אלה הביריון עם האלה, והוליווד כבר לא מייצרת את עלה התאנה של השקר האמריקאי. איך אמר בראד פיט .America's not a country. It's just a business. Now fuckin' pay me.

כתיבת תגובה