"תודה ששיתפתם", סקירה

thanks-for-sharing3

בסקירתו על "אסירים" ו-"3096 ימים", ציין עופר את אחד הטרנדים היותר מטרידים שמככבים כרגע בבתי הקולנוע – נערות חטופות ומרתפים כבתי סוהר. אבל מטרידה לא פחות, או אולי זה רק מבחינתי, היא ההתעסקות הולכת וגוברת של הקולנוע בתקופה האחרונה בנושא המכורים והמכורות למין, או בהשפעת צריכת פורנו על חיינו. יש לכך רמיזות בלבד ב"צעירה ויפה", וזהו הנושא המרכזי של שניים מהסרטים המוצגים כרגע בבתי הקולנוע – "דון ג'ון", שעופר כתב עליו בסוף השבוע, ו-"תודה ששיתפתם" (Thanks for Sharing), שעלה לאקרנים בסופש גם הוא. לשניהם יש את אותה הבעיה – הם לא "בושה" (Shame), סרטו המצויין של סטיב מקווין באותו הנושא, שהקדים את זמנו בשנה וחצי, מסתבר.

בעוד "דון ג'ון" גרם לי לאי נוחות פיזית ממש, בהציגו את שגרתו של מכור לפורנו שאפילו לא ממש מודע להשלכות או לחולניות של האובססיה שלו, "תודה ששיתפתם" לא ממש הזיז לי. אלא אם כן מחשיבים את העובדה שהוא ממש חטא בעיניי לתופעה נגדה הוא מנסה לצאת. כלומר, לא תשמעו ממני הרבה מילים טובות על סרטו של ג'וזף גורדון לויט, שלעניות דעתי החטיא את מטרתו למרות שהשליך עליה חץ גדול מספיק כדי לקבור אותה תחתיו. אבל לעומתו, סרטו של סטיוארט בלומברג (שותף לכתיבת "הילדים בסדר"), שיגר כמה וכמה חיצים בכיוון הכללי של יעדו ופשוט פגע בכל כך הרבה מטרות אחרות עד כי המצב הפך אבסורדי. ונשאלת השאלה המאוד פשוטה – למה? כלומר, איך זה יכול להיות שאחרי שכבר נעשה סרט שמטפל באופן נכון ונבון בנושא שהוא מגיפה גלובלית, מגיעים סרטים שלא רק שאינם לומדים מנסיונו, אלא ממש משיגים את ההיפך. כרגיל, ייתכן גם שהבעיה היא אצלי, כמובן.

"תודה ששיתפתם" מצהיר על עצמו כסרט המעמיד במרכזו שלוש דמויות גבריות מכורות למין, באופן כזה שהרס או הורס את חייהן. לנוחיות הצופה, כל אחת מהן נמצאת במצב אחר ובגיל אחר בחיים. מארק ראפאלו מגלם רווק ונגמל טרי יחסית, שבעצת החונך שלו (טים רובינס), יוצא אל עולם הדייטים בשנית ולא כדי להשיג זיון, אלא זוגיות. גווינת' פאלטרו מגיחה אל תוך חייו בדיוק בתזמון המתאים. אותו חונך, בגילומו של רובינס, נשוי באושר (קשה להאשים אותו, אשתו בסרט היא ג'ולי ריצ'רדסון) ונקי מהתמכרויות כבר שנים רבות. עד אשר בנו הפוחז (פטריק פיוג'ט) שב הביתה ללא התראה מוקדמת. נציג נוסף של הדור הצעיר, ומי שמשלים את השלישיה הראשית של הסרט, מגולם בידי ג'וש גאד. מדובר בצעיר קצת אבוד שעושה ככל שביכולתו בלהרע ולהזיק לעצמו, מה שמוביל אותו אל קבוצת התמיכה בה נפתח הסרט.

כעת אשוב אל המשפט שפתחתי עימו את הפסקה הקודמת – "תודה ששיתפתם" מצהיר על עצמו כסרט המעמיד במרכזו שלוש דמויות גבריות מכורות למין, באופן כזה שהרס או הורס את חייהן. עם זאת, אין לכך הוכחות ממשיות בסרט. שתיים מהדמויות הם גברים מבוגרים ואחראיים, שנמצאים כבר אחרי תקופת ההחלמה ורק מנסים לא ליפול מהעגלה (בהנחה כי הביטוי הזה תקף גם במקרה הנ"ל). אנו אמורים לחשוש לגורלם כיוון שאם ישובו לדרכם הנלוזות, יחרבו חייהם. אך הסרט מתחיל מנקודה שבה הם נראים במצב טוב ותקין, כך שאנחנו לא מכירים אותם בשום אופן אחר, ודאי שלא מסוכן או הרסני, מה שמעט מסרס את כוונת הסרט. אלא אם הוא מניח שכולנו ראינו את "בושה".

ייתכן ומי שאמור לספק לכך פתרון היא הדמות השלישית, של אותו צעיר המצוי בתהליך הרס עצמי מתקדם. הוא הגיע אל הקבוצה בצו בית משפט, לאחר שלא הצליח לעצור בעד עצמו מלהתחכך בנשים זרות בעת נסיעה ברכבת התחתית. עליו לעבור גמילה ממש בכוח, בפקודת הממשל. אבל מראהו המוזנח, דירתו המוזנחת לא פחות ובעיקר הפעולות שהוא בוחר לבצע בראשית הסרט, מעידות על חוסר רצון אמיתי להשתקם או אפילו להכיר בבעיה. עם זאת, אני יכול להגיד את אותו הדבר על הסרט, שבבחירה הזו שלו עושה שני דברים שמנוגדים לתהליך אותו הוא מתיימר לספק. קודם כל, מאוד קשה להזדהות עם לוזריות ברמה כה אקוטית, אולי רק לפתח חמלה ורחמים כלפיי הדמות ולקוות שתשוב למוטב. שנית, בתור פתרון תסריטאי לחוסר הפחד של הצופים מהתדרדרותן של שתי הדמויות האחרות יש כאן כשל, הנובע מהפרש הגילים בין שני המבוגרים המיושבים לבין הצעיר האבוד. הרי אין סיכוי שהם באמת יגיעו למצבו, שקשור יותר לנסיון חייו מאשר למחלה ממנה הוא סובל. וכאן מסתתרת נקודת התורפה האמיתית של הסרט הזה.

DSC_8221.JPG

בשום שלב של הסרט, לפחות לא על פי מה שאני הצלחתי לקלוט, לא מוצגת ההשפעה האמיתית של המחלה על הלוקים בה. כל ההרס שמביאות על עצמן הדמויות, נובע מפגמים באישיותן, ולא כתוצאה מחוסר שליטה עצמית בנושא המין. גם כאשר זה לכאורה מוצג כך, כמו במקרה של הדמות הצעירה יותר, הרגשתי שמדובר בבעיה אחרת. ויתרה מזאת – כל העונשים שכביכול נוחתים על ראשיהן של הדמויות, כאשר הן כן מועדות, בעצם פוגעות רק בסובבים אותן. המסקנה של הסרט, אם הבנתי אותה נכון, היא שהמכורים למין אינם סובלים מהרס עצמי, אלא ממיטים חורבן על אחרים. קצת בעייתי כשמדברים על התמכרות, לא? ובנושא זה, אבהיר גם שהדמות אותה מגלם טים רובינס לא ממש נראית כמו מכורה למין בשום שלב, אלא כמכורה להתמכרויות. מה שהרס את חייה, כלומר את חיי הסובבים אותה, הוא התמכרות לאלכוהול דווקא, נושא שנשחק עד דק בקולנוע וזכה לטיפולים מעניינים ומעמיקים יותר בסרטים אחרים.

בעיניי, זה לא רק שהנושא המרכזי של הסרט מסומן בלבד, כלומר חסר אחיזה אמיתית בקרקע המציאות או אפילו התסריט – אלא שפשוט כך כתבו בלומברג ושותפו מאט ווינסטון כל נדבך ונדבך בסרטם. ניקח לדוגמה את הדמות אותה מגלמת פאלטרו, מושא התשוקה הרומנטית עבור דמותו של רפאלו. היא נדמית מושלמת בתחילה, מה שוודאי אומר שיש לה פגם אותו היא מנסה להסתיר. ואכן הפגם הגופני מתגלה, די מהר יש לציין, אבל אך רק על פני השטח. בדיאלוג, הדמות מספרת על אותו פגם ומשתדלת לא לעשות מזה עניין גדול, כאילו לטובת הצד השני. בפועל, מדובר באחת הדמויות הנשיות שמרגישות הכי בנוח עם עצמן ועם גופן שיצא לי לראות השנה בקולנוע. במיוחד בסצנה מסויימת. זה לא ממש עוזר כאשר אומרים על מישהי שאינה מושלמת, אבל הנראה על המסך מוכיח אחרת.

בכל הקשור בקאסט, אני חייב לציין שמבין כל השמות הגדולים שהוזכרו עד כה, היחידה שעושה עבודה מעניינת ומדוייקת בעיניי הייתה בכלל אמילי מיד. מדובר באחד מאותם מקרים בהן דמות משנה נכנסת לסרט באמצע סצנה רדומה, מעירה אותה, וגורמת לך לקוות שתשוב בהמשך. כאשר קיבלתי את מבוקשי והיא אכן חזרה לסרט, היה זה הרגע הראשון שגרם לי להתכווץ באמת במושב נוכח הסכנות שטומנת בחובה ההתמכרות הספציפית הזו, ומאידך, רק התחזקה הטענה שלי לגביה דמויות המשנה הן אלה שאנחנו אמורים לחשוש לגורלן. ופינק, או אלישיה מור כפי שהיא מעדיפה שיקראו לה בקרדיטים של הסרט הזה, בתור צעירה אובדנית ומכורה לסקס? תעשו לי טובה.

"תודה ששיתפתם" מתחיל להיות מעניין ובאמת לתפוס כיוון של דרמה, כולל קונפליקטים אמיתיים וחשש אמיתי לגורל הדמויות, רק במערכה השלישית והאחרונה. האם זה מעט מדי ומאוחר מדי? עבורי כן, במיוחד בגלל אותה סיבה שהזכרתי, בגינה אנו חוששים בעיקר למצבן של דמויות משנה, שנפגעו מההתנהגות של הדמויות הראשיות. האם המערכה השלישית הייתה בכלל עובדת אילולא ההכנה המנומנמת שערכו קודמותיה? ברוב המקרים הייתי אומר שלא, ובאופן גורף. אבל במקרה הזה, אני לא ממש בטוח. כמובן שאין דרך ממשית לבדוק זאת, אבל נדמה לי שלו הייתי מבין בשלב מוקדם של העלילה (אפילו באופן תיאורטי שכן הסרט כשל לעשות זאת בפרקטיקה עבורי) את הסכנות שבהתמכרות הספציפית הזאת, היה מעניין יותר לצפות גם בשתי הדמויות הנאבקות בצורך "להישאר נקיות", ולא רק במי שבאופן אקטיבי הורס את חייו בגין התמכרות. אך גם כאשר הסרט כן מגיע לשלב הזה לא ממש הבנתי מדוע התמכרות למין ו/או פורנוגרפיה מסוכנת יותר או פחות מהתמכרות לצפייה כפייתית ב"דובוני אכפת לי". וזה חבל משום שאני חושב שכן יש פה בעיה אמיתית.

הסרטים הללו, כלומר כל אלה שהזכרתי בשלבים שונים של הטקסט, הרי נולדו מאיזה צורך של יוצרים לדון בבעיות תקופתיות של הקיום האנושי. ובמקרה של תקופתינו שלנו – עיוות התפיסה ביחס למין ומיניות בעידן הפורנו, במיוחד בגיל צעיר. בעולם שבו כל מוצר נמכר באמצעות סקס ופרסומות שמטרתן לגרות מינית, ושכל אחד ואחת יכולים לספק איזה צורך או להגשים איזו פנטזיה בכמה קליקים על העכבר. כמו שכתב עופר בניתוח שלו את "צעירה ויפה", מה שהולך לאיבוד הוא התקשורת הבין אישית, יחד עם יצירת פער וטשטוש הגבולות בין המציאות לבין פנטזיה, מה שמוביל לציפיות לא ריאליסטיות. אז יכול להיות שאני מגזים כאשר אני חושב שיש להתייחס ברצינות רבה יותר לנושא ממה שעשה הסרט הזה, שיש בו משהו ישנוני ובלתי מזיק. ויכול גם להיות שהתפיסה החברתית לגבי מין בכלל וההתמכרות אליו בפרט מצריכה דווקא טיפול מיינסטרימי שינגיש את הבעיות ופתרונן לכל אחד ואחת. אבל אם תשאלו אותי, במגיפה נלחמים באופן בלתי קונבנציונאלי, לא בסירופ ממותק. למישהו או מישהי עדיין יש ספק שזוהי מגיפה?

Thanks-For-Sharing

פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרים, סקירות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על "תודה ששיתפתם", סקירה

  1. רז פורת הגיב:

    אתה קצת מחמיר עם הסרט. זאת קומדיה קלילה ובשום שלב שלה היוצרים לא אומרים שהם מתיימרים לשרטט את דיוקנם של אנשים שההתמכרות הורסת את חייהם, זאת אינטרפטציה שלך. כן, היא אולי פגעה בהם בעבר אבל זה היה ונגמר ועכשיו פשוט יש מצב שביר שבו אפשר למעוד בקלות. אבל אם מניחים את הכול בצד זה סרט על איזונים ובלמים בגבריות דרך מטאפורה של התמכרות למין, זה אמנם לא עמוק (וגם ממש לא מנסה) כמו בושה אבל זה מנוע דרמטי ראוי. ולמה בכלל לכתוב שאם כבר טיפלו בנושא אז אי אפשר לעשות עוד סרט על אותו נושא בזווית אחרת? הרי עשו עשרות סרטים על מסע בזמן, כמה אחדים על דינוזאורים, לא מעט סרטי זומבים ואפשר להמשיך עם הדוגמאות לנצח. לפעמים צריך לעשות הנחות עופר היקר, או פשוט לתת לסרט לחלוף מבלי לתת עליו את הדעת.

    • אם הסרט הוא קומדיה קלילה, אז הכשלון שלו הרבה הרבה יותר חמור בעיניי. הוא לא קומי (יש כמה קטעי סלפסטיק בכיכובו של גאד, שמרגישים מאוד זרים לסרט, וזהו) ורחוק מאוד מקליל. כמעט כל סצנה בסרט היא דרמטית באופיה, חלקן קשות ממש. באולם בו נכחתי איש לא צחק, וזה לא הרגיש לי מוזר – אני לא חושב שאמורים לצחוק בסרט. ואני מניח שאתה כותב על סמך צפייה בסרט, ולא על סמך הפוסטר והטריילר המטעים לחשוב כי מדובר בקומדיה.
      בשום שלב לא אמרתי שאי אפשר לעשות עוד סרטים על נושא מסויים אם הוא כבר טופל בעבר. כן אמרתי שבתור בוגר "בושה", הסרט הזה מחוויר עוד יותר. זה די טבעי להשוות סרטים לסרטים אחרים, במיוחד אם הם עוסקים בנושאים דומים. ואם אתה מתעלם מקודמיך, לפעמים יוצא שתמעד במקומות שהם צעדו בגאון.
      אני לא מאמין בהנחות, אולי במקרים מאוד קיצוניים של התאהבות טוטאלית בסרט כלשהו.
      ואם זה בסדר מצידך, אמשיך לכתוב על סרטים אם ארגיש צורך בכך, במקום לתת להם לחלוף.

  2. רז פורת הגיב:

    אורון היקר ולא עופר, כמובן. טעות שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s