סקירת טרילוגיית "גן עדן" של אולריך זיידל: אהבה, אמונה, תקווה

paradise_love

דוק של מועקה ועליבות שורה על טרילוגיית סרטי "גן-עדן" של הבמאי האוסטרי המוערך אולריך זיידל, הראשון מתוכה יצא לאקרנים בארץ בשבוע שעבר תחת השם "גן עדן לאוהבים". במקור הסרט נקרא "גן עדן: אהבה" (Paradise: Love) וההבדל משמעותי ביותר, כפי שכתב כאן עופר. ההחלטה להפיץ את הסרט בארץ אמנם מבורכת, אך אין מנוס מלרחם על כל מי שיחשוב שהוא הולך לראות קומדיה רומנטית שובבה (אולי ואולי לא עם ג'ניפר אניסטון) וימצא את עצמו בשעתיים ארוכות של סרט אוסטרי בוטה וחמור סבר על תיירות מין באפריקה.

זיידל התכוון לביים סרט אחד עם שלושה קווי עלילה מקבילים המספרים על שלוש נשים במשפחה אוסטרית אפרורית, אך לבסוף החליט לפצל אותם לשלושה סרטים המתרחשים במקביל. את שלושת הסרטים כתב יחד עם אשתו, ורוניקה פרנץ, וכל אחד מהם מתרכז באחת מהנשים ובחופש שלה: האחת טסה לכפר נופש בקניה, השנייה יוצאת למסע מיסיונריות נוצרי והשלישית נוסעת למחנה הרזיה. כך התקבלו קצת יותר מ-6 שעות שלמות של השקפת העולם הזיידליאנית, שאינה מיועדת לבעלי הלב החלש.

מבחינה קולנועית הסרטים כל כך דומים זה לזה שכמעט קשה להפריד ביניהם, הן בצפייה נאיבית והן בביקורתית. המבע הקולנועי זהה, הדמויות דומות בנדכאות הקיומית שלהן, תרבות המערב מנוכרת והחיים מדכדכים עד אימה במידה שווה בשלושת הסרטים. מהיכרות עם הרזומה של הבמאי ובדומה לבמאים אירופאיים בני דורו כמו גספר נואה הצרפתי ולארס פון טרייר הדני, ידוע היטב שפרובוקציה היא שם המשחק. השאלה היא מה נשאר בתום הצפייה, אחרי ששכך טעמו המר של הזעזוע.


הסרט הראשון בטרילוגיה מספר על תרזה, אוסטרית עבת בשר וחסרת ביטחון בשנות בחמישים לחייה שעוזבת את בת העשרה המתסכלת שלה מאחור ונוסעת לבדה לנפוש בקניה. תחושת החמלה שהיא מעוררת כאשר היא מתרוצצת לבד על החוף מוקפת בקנייתים אגרסיביים שמנסים למכור לה תכשיטים מכוערים מתחלפת במהרה בדחייה פיזית ואידאולוגית חריפה כשהאג'נדה האמיתית שלה מתגלה. מתברר שתרזה לא באה (רק) כדי להשתזף ולקנות צמידים מקוקוס אלא כ"שוגר מאמא" שנהנית מחסדיהם הגופניים של הגברים המקומיים תמורת חסות כלכלית. תיירות מין בכלל, וזו שבה הלקוחות הן נשים בפרט, היא לא נושא פופולרי במיוחד בקולנוע, והסרט היחיד הבולט שיצא בשנים האחרונות ותיאר את התופעה הזו הוא "אהבה בים הדרומי" (Vers le Sud) של לורן קנטה הצרפתי.

הפרובוקציה של זיידל ב"גן עדן לאוהבים" היא רבת רבדים וערמומית במיוחד: מצד אחד הוא מציג ערימה של כשלים ערכיים ואידאולוגיים חמורים ביותר. מצד שני, הוא מתאר תמונה רגשית מורכבת ומתעתעת שבה הדמויות מחליפות ביניהן את תפקיד המנצל ותפקיד המנוצל.

הכשל הראשון והחמור ביותר הוא סוגיית תיירות המין. בלי ספק, אחת התופעות החברתיות הדוחות של ימינו, אך בניגוד לרוב המקרים, בהם הקורבנות הן נשים, זיידל מציג את הנשים כמנצלות. זה מבלבל מכמה סיבות. אחת, מפני שהצופה מזדהה באופן אוטומטי עם הדמות הראשית, ואז סולח לה על הניצול המיני. שנית, מפני שכל השותפים המיניים של תרזה הם גברים בגירים חזקים ממנה פיזית, וככל הנראה גם נפשית. שלישית, מפני שתרזה מוצגת כפתיה חלשה ומעוררת רחמים, ומאוד קשה להאמין שהיא מסוגלת לפגוע במישהו או במשהו אפילו אם ממש תנסה.

הכשל האידאולוגי השני הוא סוגיית הגזע והנראטיב הניאו-קולוניאליסטי. היחס הפטרוני של הנשים האוסטריות החרמניות כלפי המקומיים משלב אימפריאליזם תרבותי, בוז טהור, חפצון ואקזוטיפיקציה של האחר וזה מטריד מאוד לאורך הסרט כולו. יש סצינות שנראות כלקוחות מתוך סרט שצולם לפני ארבעים שנה, הרבה לפני נוכחות הפוליטיקלי קורקט בחיינו. עם זאת, הצופה יודע היטב שבעוד בכפר הנופש הן נחשבות אצולה, בחברה שלהן (שלנו) הן לא מציאה גדולה: הן שמנות, דחויות, בודדות, חסרות רגישות חברתית ומודעות לכך לחלוטין. הן אמנם לועגות לשפה שלהם, לתנועות שלהם, למראה שלהם ולאיברי המין שלהם, אך יחד עם זאת קשה לברוח מההרגשה שאולי הן בעצם הקורבנות האמיתיים, או לפחות חוליה נוספת בשרשרת של ניצול.

המישור השלישי וה"זול" ביותר של הפרובוקציה של זיידל הוא העירום הבוטה (גברי ונשי כאחד). אמנם אין ממש סצנות מין, אלא בעיקר הרבה עירום לא שגרתי בקולנוע (נשים כבדות גוף, גברים שחורים בעירום פרונטלי מלא). אך דווקא הבנאליזציה של העירום והאינסטרומנטליזציה של הגוף מטרידה יותר מהמין עצמו. מידת הבוטות הגראפית של המפגשים המיניים מסלימה בהדרגה ככל שהסרט מתמשך, עד לסצינה כל כך בוטה וכל כך הזויה שגם הזיידליסט האדוק ביותר כנראה ייאלץ להפנות ממנה מבט.

נדמה שהפרובוקציה המינית הגדולה של זיידל בסרט היא להוציא את הסקסי מהסקס. סצינות המין נעות על מנעד שבין לא אסתטי לתמוה, והמשותף לכולן היא האדישות הסינמטוגרפית המוחלטת כלפיהן. המצלמה של אד לחמן נדמית שוות נפש לחלוטין לעירום באשר הוא. היא מתעכבת עליו באותה מידה שהיא מתעכבת על צילומי נוף, נייחת ובלתי מוטרדת. זה מטריד את הצופה בעיקר מפני שזה לא מטריד בכלל את הבמאי. הניכור הזה מזכיר את "בלתי הפיך" של גספר נואה, עם סצינת האונס שזעזעה בצדק רב את אמות הסיפים הקולנועיים, בין היתר מפני שהמצלמה הייתה סטטית ולא מופרעת בכלל על-ידי המתרחש. כצופים אנחנו רגילים לסצינות סקס קולנועיות, עם מוסיקה ברקע והרבה קאטים אסתטיים שחושפים טפח ומסתירים טפחיים. זה פחות מרגש בדיוק מפני שהמצלמה מתרגשת במקומנו, זזה בלי הפסקה, מחליקה בנוגות על גופים חלקים וענוגים. זה סקסי כי אין בזה סקס, אלא רק פרסומת לסקס.

paradise faith

חיפושה של תרזה אחר אהבה על חופי קניה מתחלף בסרט השני בטרילוגיה, "Paradise: Faith", בחיפושה של אנה-מריה אחר השגחה אלוהית. מאז שבעלה, נביל, נפצע בתאונת דרכים אנה הולכת ומסלימה באדיקותה הנוצרית, ובתחילת הסרט כבר נמצאת בתנופה מלאה של תמהונות דתית קיצונית. היא יוצאת לחופש מעבודתה בבית החולים אך לא נוסעת לשום מקום אלא רק עוברת מבית לבית בשכונות מהגרים בעירה ומנסה להמיר את דתם של זרים ועניים עם בעיות גדולות יותר מאתאיזם. בזמנה הפנוי היא מתפללת, מלקה את עצמה, ממלמלת פסוקים ומזייפת שירי אהבה לישו על האורגן. בסך הכל היא נראית שמחה למדי בחלקה עד שבעלה חוזר הביתה מבית החולים ונחרד לגלות שאשתו מנהלת רומן עם ישו הצלוב, מה שפוגש אותו, כמוסלמי, במקום בעייתי במיוחד. נביל מנסה לגלות סבלנות אך היא הולכת ופוחתת עד שהיא לבסוף פוקעת ברצף של פרצי אלימות פיזית ונפשית.

גם הסרט הזה יושב על מתח חברתי שנובע משוני וקונפליקט, רק שהפעם הוא מכוון לסוגיה של הגירה. כמו ב"גן עדן לאוהבים", גם ב"Paradise: Faith" ("גן עדן למאמינים"?) זיידל נמנע מלנקוט עמדה שיפוטית ומסתפק בהצגת תמונה עגומה בגבולות הריאליזם. נביל תלוש ומשועמם באוסטריה והקשר היחיד שיש לו אליה, אשתו, הולך ומתרופף. גם המהגרים המסכנים שאנה נטפלת אליהם עם פסל ענק של מריה הקדושה, נראים תלושים ואומללים. מצד שני גם אנה, האוסטרית הקתולית הגאה, נראית לא פחות תלושה, נאחזת בציפורניה בנחמה שמספקת לה האמונה, נואשת, כמו תרזה, למלא את החור.

גם בסרט הזה זיידל מתעתע בנו עם הדמויות. האינטואיציה שבתחילת הסרט מובילה אותנו לחשוב שתרזה ירדה לחלוטין מהפסים, מתחלפת בהמשך הסרט עד שלא ברור מי פה, אם בכלל, המשוגע. התרגיל הזה של להציב בתחילת הסרט אמיתות שנראות יציבות ולאחר מכן למוטט אותן כליל, חוזר על עצמו לאורך הטרילוגיה ונדמה שמשחק תפקיד מרכזי בחוויית הצפייה המערערת שזיידל כיוון אליה. מה שנדמה מכוער בתחילת הסרט עשוי להיראות (כמעט) יפה בסופו ומה שנדמה כבזוי או בלתי נסבל פתאום נראה פשוט אנושי.

בסרט החותם את הטרילוגיה, "Paradise: Hope" הקורבן התורן היא מלאני, בתה המתבגרת של תרזה מהסרט הראשון, שנשלחת למחנה הרזיה. מלאני היא גרסת הנעורים של אמה – שמנמנה, מבויישת ונואשת לתשומת לב. במחנה נמצאים איתה בני נוער שנשלחו על-ידי הוריהם כדי לרדת במשקל, ולשם כך הם עוברים מסכת די משפילה של פעילויות גופניות. מלאני מתגלה כדמות הראשונה בטרילוגיה שניתן להזדהות איתה באופן כלשהו, הראשונה עם אנושיות ותום שקורנים דרך נסיבות חייה העגומות, וזה אולי מה שהופך את הצפייה בסרט הזה למייאשת במיוחד.

אילו בסרט הראשון האיום היה לכאורה מבחוץ (השחורים) ובסרט השני מבפנים (המהגרים) – בסרט השלישי בטרילוגיה האויב הוא אתה. הערכים של החברה שלך, המשפחה שלך, הגוף שלך – הפעם אין "אחר" להאשים ואין לאן לברוח. במובן הזה הסרט השלישי מתאר את תחילת תהליך ההתנוונות והניכור החברתי המתוארים במלוא עוצמתם וכיעורם בשני הסרטים הראשונים. החיפוש של מלאני אחר תשומת לב ואהבה נמצא בשלבים ראשוניים ולכן פחות קשוח מהחיפוש ההרסני של שתי הדמויות הראשיות שקדמו לה.

בדומה לסרטים קודמים של זיידל, גם את אלה קשה לאמוד על-פי קריטריונים קולנועיים, של משחק, בימוי או תסריט. חווית הצפייה תובענית מדי, ולא ממש מאפשרת התעכבות על האלמנטים המרכיבים את השלם, המתמזגים כולם למקשה אחת, באיכות קולנועית גבוהה ביותר. האלמנט היחיד שניתן לבודד זו המיזנסצנה הייחודית של זיידל, שמצליחה ליצור תמהיל מושלם ומהפנט של יפה ומכוער. מוקפדוּת הקומפוזיציות עומדת בדיסוננס חריף ואפקטיבי למושאי הצילום שלו, שמתריסים נגד רוב הקודים האסתטיים החברתיים שלנו.

בסופו של דבר, זיידל יצר קרקס טרגי שאמנם קשה להזדהות עם המתרחש בו אך קל לחוש מולו דכדוך וריקנות עמוקה. ב"גן עדן לאוהבים", כמו בשני הסרטים המשלימים את הטרילוגיה, קליפה פרובוקטיבית מכסה אמת בסיסית על השרירותיות האכזרית של הקיום האנושי ועל הצורך הקמאי להשתייך. קשה להאשים את מי שלא מצליח לעכל את הסגנון ולצלוח את הדרך ליופי הפנימי של הטרילוגיה הזו. אך מי שכן מצליח יופתע למצוא רוך ועדינות במקומות לא שגרתיים. האם זה קשה לראות גוף שמן וזקן ועירום מתגושש ומתגפף? כן, בהחלט. האם זה מפני שזה מראה לא יפה או מפני שזה מראה לא רגיל, שהפנמנו שראוי להשאיר מכוסה ומוסתר? על-פי זיידל זו ככל הנראה האפשרות השנייה ועושה רושם שהוא מתכוון לתקן את המעוות, או לכל הפחות לגרום לנו לחשוב על זה.

paradise-hope

לקריאה נוספת:
עופר על "גן עדן לאוהבים"
אור על שני החלקים הראשונים בטרילוגיה
אור על החלק השלישי, בפסטיבל חיפה
דאבל-פיצ'ר מפתיע ל"גן עדן לאוהבים"

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה ניתוחים, סקירות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s