דאבל פיצ'ר: "פילומנה" ו"רכבת הקרח"

double fatureשני סרטי הדאבל פיצ'ר השבוע (אני לא באמת צריך להסביר את הקונספט שוב, נכון?) הם שני סרטים שהגיעו אלינו אחרי השתהות לא מועטה מכל מיני גורמים שונים.
"פילומנה" (שצריך היה להיקרא "פילהמנה", אבל בינינו, עדיף ככה) כבר הרוויח ארבע מועמדויות לאוסקר והפסיד את כולן. בסוף השבוע סקרתי אותו לבלוג, אז תרגישו חופשיים לקרוא.
"רכבת הקרח" כבר הופיע בימי הבלוג בסקירה שכתב עליו פבלו אחרי שראה אותו בפסטיבל בוסאן הדרום קוריאני במהלך הקיץ. מאז ידענו שהוא נקנה על ידי קולנועי לב, אך עתיד ההפצה שלו לא היה ברור. למרבה השמחה, הוחלט כן להפיץ אותו, מה שהביא את אורון לכתוב עליו שוב. ועכשיו מגיע תורי. כך נעשה לסרט אשר אנו חפצים ביקרו.

האמת היא שבעיניי שניהם מצויינים, ולשניהם אפשר לעשות דאבל וטריפל וקוואטרו פיצ'ר (אני לא יודע אם באמת יש מילה כזו "קוואטרו"), אבל זמנינו קצוב, ולכן הלכתי רק על אחד לכל אחד. הרגישו חופשיים לחשוב על עוד.

הסרט המרכזי: "פילומנה" (Philomena)
סרט בריטי קטן ויעיל, שמשום מה אנשים ממהרים להאשים אותו ב"בינוניות", אבל אני חושב שזה עוול גדול. סיפורה האמיתי של האירית המבוגרת והעיתונאי הציניקן שמתלווה אליה למציאת בנה שנלקח ממנה על ידי הכנסייה לפני כחמישים שנה, הוא פצצת רגש עשויה נהדר, שאכן לא בדרכה להרשם בדברי ימי הקולנוע, אבל יש לה המון כח.
לעיתים, ובצדק, אנחנו באמת נוטים לזלזל בסרטים שערכם הקולנועי איננו הבולט מכולם, ושהם מעשיות "פשוטות" סיפורית שתפקידן בידורי בלבד. אבל גם בתוך התחום הזה, הסקאלה רחבה. לצורך העניין, גם "נאום המלך" הוא כזה. גם "איש המסילה". גם עוד אלפי אחרים, שחלקם אפילו לא בכיכובו של קולין פירת'. אבל בזמן ששני הנ"ל – לדעתי – מתסכלים ועצלים, "פילומנה", עוד סיפור אמיתי מאופק שיוציא אתכם בוכיים ומחוייכים באותו הזמן, כתוב נהדר ומבויים היטב, כך שלקחת אותו כמובן מאליו זה קצת לא בסדר.
ג'ודי דנץ' הרוויחה מועמדות לאוסקר על תפקידה פה. סטיב קוגן, קומיקאי חריף במיוחד, כתב והפיק. והיה מועמד לאוסקר על שני כובעיו. נראה לי שקוגן איננו זר לקהל הישראלי, אבל אני לא בטוח עד כמה הוא מוערך באמת.

הדאבל פיצ'ר: "טריסטרם שנדי" (Tristram Shandy: A Cock and a Bull Story)
בהתחלה חשבתי שהדאבל פיצ'ר הראוי ל"פילומנה" הוא עוד סרט על כוחה של אהבת אם, בסגנון "הכל אודות אמא" של אלמודובר (שאני ממש לא אוהב) ו"ההחלפה" של קלינט איסטווד (שאני אוהב יותר ממה שאני אמור), אבל אז נזכרתי ב"טריסטרם שנדי", והבנתי שאין מצב שאני נותן להזדמנות לכתוב עליו שוב לחלוף מעליי.
הקשר בין שני הסרטים הוא סטיב קוגן. אך בזמן שב"טריסטרם שנדי" הוא רק בתפקיד שחקן, הנוכחות שלו היא אחד הדברים הכי משמעותיים בסרט, ואם אתם רוצים להכיר את האיש ועל הדרך להינות ממלאכת מחשבת של כתיבה, והברקות קולנועיות בזו אחר זו, אל תרשו לעצמכם לפספס את הסרט הזה.
סרטו של מייקל ווינטרבוטום משנת 2005 הוא סרט שמאוד קשה להגדיר, המבוסס על ספר שמאוד קשה להגדיר בעצמו. זהו סרט בתוך סרט בתוך ספר, משהו בסגנון "אדפטיישן" רק בריטי ונגיש יותר. מה שלא הופך אותו לפחות מתוחכם. זה מסוג הסרטים האלה שעושים כאב ראש כאשר מנסים להתארגן עליהם תפיסתית, אבל על הדרך הוא נורא נורא מצחיק.
הסרט לא הופץ בארץ, מסיבות שאני די מבין אם להיות כן, אבל לא קשה להשיגו. עשו לעצמכם טובה.

df-p-ts

הסרט המרכזי: "רכבת הקרח" (Snowpiercer)
אין לי הרבה מה להוסיף על דבריו של אורון, אז אתן בקטנה. מדובר בעיבוד קולנועי לנובלה גראפית צרפתית על עולם אפוקליפטי בו כל מה שנותר מהאנושות נמצא בתוך רכבת דוהרת ללא תחנה סופית, שכל מטרתה הוא להגן על האנשים מהקור הרצחני שבחוץ, אבל גם להנכיח תרבות מעמדית שלא זרה לשום שלב בהיסטוריה של האנושות. 18 שנים דוהרת הרכבת במסלול מעגלי חוצה עולם, ובמהלך השנים האלו התפתחו בפנים מעמדות והיררכיות. כמו ב"הקוסם מארץ עוץ", האיש שבקצה העולם הוא דמות מסתורית וסמי-מיתית שהדרך אליה רצופה בסכנות. מסתבר שאפשר לעשות סרט מסע ברכבת, ומסתבר שזה מדהים.
בעיני סרטו דובר האנגלית הראשון של בונג גון-הו מנצח בכל החזיתות: הוא גם קולנוע מדהים, גם מד"ב מפואר, גם תסריט מצויין, גם יש לו רעיון שעובר נקי וברור בלי להיות דידקטי (עד הרגע האחרון, בו אחת הדמויות פחות או יותר אומרת את הדימוי שהבנו בערך מהדקה השלישית של הסרט), הוא משוחק מצויין, אכזרי במיוחד, אפל עוד יותר, וטילדה סווינטון – שהיא אלוהים – עושה את החיקוי הכי טוב של רבקה מיכאלי שתראו אי פעם. תגידו לי מה עוד אתם צריכים מסרט.
מה שמונע מהסרט הזה להיות מושלם, הוא כמה חריקות אמינות בתסריט ואפקטי CGI די רעועים. אבל אני באמת חושב שמדובר בקלאסיקה מודרנית. עוד כמה שנים נברר אם הגזמתי.

הדאבל פיצ'ר: "מנדרליי" (Manderlay)
החלק השני בטרילוגיית אמריקה הלא גמורה של לארס פון טרייר (כי רק פון טרייר יכול לעשות שני סרטים, ולקרוא להם טרילוגייה בלי בכלל לתכנן סרט שלישי, וכולם ישתפו איתו פעולה). חוצפה תמיד הייתה לגאון הבלתי נסבל הזה מדנמרק. באמצע העשור הקודם הוא החליט להכנס באימ-אימא של ארצות הברית, מבלי שכף רגלו דרכה שם מעולם. לנו זה הסתדר, כי אנחנו הרווחנו את "דוגוויל", שמספיק לציין שהוא משובץ במקום ה-30 בהיכל התהילה של סריטה.
אחרי "דוגוויל", פון טרייר חזר אל קונספט ה"סרט לא צריך תפאורה, אלא רק שחקנים, מצלמה, תסריט גאוני ובמאי שלא מעניין אותו אף אחד". "מנדרליי" פחות טוב מהסרט הקודם, והותיר חותם קטן מאוד, אבל הוא באמת סרט מצויין. ומרגיז. ודי גזעני, אם חושבים על זה.
מה שמאחד בין "רכבת הקרח" ו"מנדרליי" הוא הצבת הלוח והחיילים, והמהלך האסטרטגי של העלילה. האם עולם המעמדות וההבדלה בין בני אדם הוא עיוות של המצב הקיומי, או הכרח שלו? האם זהו מצב שצריך לתקן, או שיש סיבה הגיונית ומוכחת להיררכיה בין בני אדם? אלו השאלות ששני הסרטים שואלים.
שני הסרטים – כל אחד בדרכו, וזה מה שמרתק – הם באיזשהו אופן סרטים בעל פאנץ' זהה, ושניהם מציבים דמות (ב"רכבת הקרח" כריס אוונס, וב"מנדרליי" זוהי ברייס דאלאס הווארד) במרכזו של עולם מעמדי וגורמים לה לנסות לתקן את העוול, רק בשביל לקבל על הראש כאשר האמת תחשף מולה ותשאיר אותה, ואת הקהל, די בהלם. כמובן שלא אסגיר יותר מזה.

כמו כן, "ארץ המתים" של ג'ורג' רומרו גם הוא על מלחמת מעמדות בעולם אפוקליפטי, ואפשר להגיד בלחש שכל אלו הם גם ככה וריאציה של "מטרופוליס", יצירת המופת האילמת של פריץ לאנג, אם אתם מחפשים את המקור.

df-s-m

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s