"קובה אהובתי", סקירה

cuban-fury

מדובר באחד מאותם סרטים שמופצים בקולנוע בארץ בלי לעורר יותר מדי תשומת לב ביקורתית או תקשורתית. "קובה אהובתי" (Cuban Fury) אמנם זוכה לפוסטר ישראלי שגם קופץ כאשר מנסים להזמין כרטיסים מאתרים של רשתות בתי הקולנוע בהם הוא מוצג, אבל דומה כאילו מפיציו מפחדים שנדע עליו יותר מן המידע שמספק הפוסטר. מדובר בסרט רומנטי (לכן המילה "אהובתי") עם ניחוח לטיני (לכן המילה "קובה") שעוסק בריקוד. או שזה בכלל ניסיון לרכב על המוניטין של "הירושימה אהובתי" – גרסת המיוזקל. שמות השחקנים ניק פרוסט וראשידה ג'ונס אולי יצלצלו מוכר עבור קהל הצופים והפנים שלהם קצת מוכרות, אבל הם לא מסוג השחקנים שמביאים קהל בארץ. דומה כאילו הטקטיקה השיווקית היא שאנשים יכינסו לסרט על סמך השם והנושא, בחיפוש אחר סרט מספק ולא מעמיק.

אולי זו הסיבה שהסרט הזה זוכה להפצה בארץ וסרטים אחרים בהם מופיע יקיר הבלוג ניק פרוסט לא זכו. כי "סוף העולם" (The World's End) הוא סרט חכם שמבקרים יאהבו, אבל קצת קשה להגדיר אותו מבחינה ז'אנרית, או מבחינת ז'אנרים שקהל בארץ אוהב. אבל השם "קובה אהובתי" זועק לקהל: אני קומדיה רומנטית מטופשת. אלא שכמו ברוב הפרוייקטים בהם מעורב ניק פרוסט, יש בסרט הזה יותר.

את עלילת הסרט כתב תסריטאי הטלוויזיה ג'ון בראון על פי רעיון של פרוסט עצמו, הבימוי הופקד בידו של ג'יימס גריפיתס, שגם הוא מגיע עם רקורד מתחום הטלוויזיה בלבד. פרוסט מגלם את ברוס, גבר בסביבות גיל ה-40 שחי אמנם בבדידות רומנטית והינו בעל מראה לא ספורטיבי, אבל יש לו עבודה לא רעה. הוא נראה כמו לוזר ומבלה עם אנשים שנראים יותר לוזרים ממנו, אבל בסך הכל החיים לא ממש התאכזרו אליו, חוץ מאפס פעילות עם בנות המין השני. אלא שאנחנו יודעים כי פעם, בשנות השמונים, ברוס היה כוכב של ממש, אלוף מקומי לנוער של ריקודי סלסה, זכה בצוותא עם אחותו בכל הפרסים האפשריים – עד שרגע לפני התחרות הגורלית, הוא פורש עקב תקיפה על רקע הלבוש הנוצץ שדורשת התחרות. ברוס מקבל את העמדה כי "סלסה זה בשיל הומואים" ופורש.

וכך אנחנו מוצאים אותו במצב שתיארתי, כאשר בוסית חדשה אמריקאית ויפה (ראשידה ג'ונס) מגיעה למשרד. שותפו לעבודה של ברוס, רזה יותר, גס רוח יותר ומצליח יותר עם נשים (כריס או'דווד) מצהר בפני ברוס בשפה לא בדיוק נקייה או מנומסת על כוונתיו הרומנטית כלפי הבוסית החדשה. ברוס רואה בהיתקלות החביבה בינו לבין הבוסית עוד פרק בסדרה של חצאי מפגשים עם אופציה רומנטית, ושב למקום הבטוח של לא לנסות כלל כל מהליכי חיזור. אלא שאז הוא מגלה כי הבוסית החדשה חובבת סלסה. מכאן הדרך לאיתור המורה האקצנטרי מן העבר (איאן מקשיין) קצרה. גם האחות של ברוס (אוליביה קולמן) וחבר מזרח תיכוני לשיעור בעל נטיות מיניות מוקצנות אבל פחות חד משמעיות משנדמה (קאביין נובאק) נרתמים לעזרתו של הגיבור. וכמובן כי ברוס ילמד כי לא כל כך פשוט לחזור לכושר, אבל לו יש משהו שלאחרים אין, או יש פחות: לב זהב. אם אתם מחפשים מקוריות כלשהי בעלילה, אתם בסרט הלא נכון.

"קובה אהובתי" נע בכל צרי העלילה הצפויים, נוגע בכל הדעות הקדומות הצפויות – אבל עושה זאת בחן בכל הקשור לעלילה ובביקורת כלפי הדעות הקדומות. בעוד שסרט מדובר כמו "אני, עצמי ואמא שלי" מנסה להראות מיניות מסוג חדש ומנפץ דעות קדומות, אבל עושה זאת בהסתמך על טמטום של הדמויות, האידיוטים ב"קובה אהובתי" מתגלים כדי אינטליגנטים. חשוב מכך, גבר שמן שרוקד בבגדים נוצצים יכול להיות בסרט מודל לגבריות סטרייטית וסקסית והדבר מרגיש טבעי לגמרי. הגיבור אמנם חווה בסרט לא מעט השפלות, אבל כל סצנה מביכה הופכת לפתע לסרט של חשיפת פן מוצלח בגיבור, או בדמויות אחרות אשר רובן מקבלות יותר תשומת לב וגווני מתאר מן הצפוי.

אלמנט מפתח נוסף בסרט הוא הנוסטלגיה. המוזיקה הלטינית, חלק בלתי נפרד מן הקסם של הסרט, היא בו זמנית חדשה וגם מחווה לשנות השמונים, בעיקר בדרך בה היא מנוגנת. אף כי הסרט מתרחש ב-2014, בדירתו של ברוס ובמכונית של הבוסית שלו המוזיקה מנוגת על ידי תקליטי ויניל וקלטות לטייפ של האוטו, כאילו אין מוצרים דיגיטלים בעולם. בכך, הסרט מהווה נוסטלגיה לא רק לתרבות הסלסה, שספק אם אי פעם הייתה ממש קיימת בבריטניה מעבר לשוליים, אלא גם לעידן האנלוגי, לעולם של פעם שנמחק במידה רבה על ידי העידן האינטרנטי. הסרט לא שוכח להשתמש באינטרנט כאשר צריך, אבל גם להביע תסכול מסוים מן הקלות שבכך. הוא מראה עולם רב תרבותי – פרסי ובריטי לומדים ריקוד קובני על מנת להרשים אמריקאית – אבל גם מביע ערגה לתקופה בה להגיע לתרבות הזרה היה מסובך יותר, והתרבות המוקמית הייתה מגובשת יותר. אבל הסרט, בסופו של דבר, אינו נוסטלגי. הוא אומר כי העולם הזה, לא עבר. לא ניתן לשחזר את העבר, אבל כן להשתמש בחלקים ממנו על מנת להפוך לאדם טוב יותר בהווה.

בסופו של יום, לא מדובר בסרט מתוחכם כפי שעשוי להשתמע מדבריי. הדמות של החבר הגס בעבודה והדמות של הבוסית שהיא מושא האהבה לא חורגת יותר מדי, אם בכלל, מן המקובל והצפוי. ההומור של הסרט עובד, אבל הוא לא ממש מנסה להפיל מצחוק, אף כי לפני ומאוחרי המצלמה עומדים כמה מן הכשרונות הגדולים ביותר שסיפקה הטלוויזיה הקומית המצויינת שיש בלונדון. אבל בדרכו הוא סרט די מצחיק. הוא לא שובר את הלב בשום שלב, אבל פורט עליו בעדינות.

בקיצור, הסרט עושה את עבודה בדרך שלא מעליבה את האינטליגנציה של הצופים. ניק פרוסט לא נראה כמו כוכב קולנוע, אבל הוא מסוגל להיראות אמין ונוגע ללב ולהיות מצחיק בו בזמן – תכונה נדירה. והפרוייקטים בהם הוא לוקח חלק, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם אלגנטים ואינטליגנטים מן הממוצע בקומדיה המגיעה למסכים בארץ. אז גם אם סרט בו ניק פרוסט מככב מגיע באופן נדיר למסכים בארץ אינו משיאי היצירה שלו, עדיין כדאי לתת בו אמון.

Photo by Matt Nettheim

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירות, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s