פסטיבל דוקאביב 2014: המלצות על סרטים שכבר ראינו וסקרנות מאלה שלא

docaviv

ביום חמישי הקרוב, ה-8 במאי, יפתח בסינמטק תל אביב פסטיבל דוקאביב – הפסטיבל הגדול בארץ לקולנוע תיעודי, אשר יש לו גם זרועות השלוחות לחודשים אחרים של השנה וגם למקומות אחרים בארץ. הגרסה העיקרית שלו היא זו הנפתחת השבוע ותימשך עד ל-17 למאי והיא זו המשלבת בין הדוק(ומנטרי) לאביב של תל אביב, שהוא די קיצי. אגב, הפסטיבל מציע הטבה לסטודנטים – 4 כרטיסים ב-100 ש״ח בהצגת תעודת סטודנט בקופות הפסטיבל.

הקריאות להרחים את הישראל לא ממש משפיעות על פסטיבלי הקולנוע וגם לפסטיבל הזה יגיע אורח מרשים מאוד – מישל גונדרי – שבאופן אישי עד כה הסרטים התיעודיים שלו פחות הרשימו אותי, אבל אולי סרטו החדש, "האם האיש שהוא גבוה מאושר? שיחה מאוירת עם נועם חומסקי" (Is the Man Who Is Tall Happy? An Animated Conversation With Noam Chomsky) – ישנה את התמונה. הסרט יוקרן במסגרת של סרטים אודות הוגים וחושבים, שתציג גם סרטים על גור וידאל, פרנץ פאנון, גרייס לי בוגס וסלבוי ז'יז'ק הנצחי. מסגרות אחרות יעסקו באמנות והפסטיבל יפנה זרקור על קולנוע הדן באפריקה.

לשלוש התחריות המוכרת של הפסטיבל, הבינלאומית, הישראלית והתחרות לסרטי הסטודנטים, תתווסף השנה תחרות חדשה, בשיתוף פעולה עם פורום מבקרי הקלונוע בישראל (בו חברים רוב כותבי בלוג זה) – תחרות "עומק שדה" שמציגה את הסרטים התיעודיים המרתקים ביותר, אלו הבודקים את גבולות הז'אנר וגבולות השימוש בכל המבע הקולנועי בכלל. הסרט הראשון במסגרת הסרטים עליהם אמליץ בפוסט זה מתמודד בקטגוריה ואם הוא קנה מידה ליתר הסרטים, בהחלט צפוי להיות מרתק. הפסטיבל יאפשר גם לצפות בזוכי האוסקר האחרונים "20 צעדים מתהילה" (Twenty Feet from Stardom) הארוך ו"הליידי בדירה 6" (The Lady in Number 6: Music Saved My Life) הקצר. ואפשר גם לצפות עוד פעם ב"פינה 3D" של וים ונדרס. בקיצור, תוכנית עשירה ומגוונת. להלן מספר המלצות קצרות לסרטים שכבר ראיתי.

מאנאקאמאנה
Manakamana
manakamana

בעבור יצירות מן הסוג הזה קיימים פסטיבלי קולנוע – מבט יחודי על התנהגות אנושית שהוא בו בזמן חוויה מדיטטיבית ויצירה שופעת הומור, הנובע רק מן החיים עצמם. יותר מכך, זוהי יצירה אשר תשעמם ותכעיס את רוב הצופים בגלל אידיוטים כמוני שממליצים עליה בחום, משום שכמו שהסרט הזה יכול להיות חוויה מסעירה, קל גם לטעון ולנמק כי אין בו כלום.

לכן,הדבר הפשוט ביותר לומר הוא מה רואים בסרט: רכבל המוביל לכפר בו מצוי מקדש, ששמו כשם היצירה, הממוקם אי שם בנפאל. הנסיעה ברכבל נמשכת כ-10 דקות וזהו גם האורך של כל אחד מ-11 השוטים בסרט, המחולק לאנשים שעולים לעבר המקדש ולאנשים שיורדים ממנו. בחלק מן השוטים האנשים ברכבל מדברים זה עם זה. בחלק לא (ואולי דווקא אלו הם השוטים המרתקים יותר).

מעבר למיקום, קשה למצוא קשר בין שוט לשוט, או בין דמות או קבוצת דמויות העולות ברכבל. יש ביניהם תיירים, מקומיים המאמנים בכוחו של המקדש, עיזים וזמרי רוק נפאליים. פאקו ולז וסטפאני ספראיי יצרו סרט בו המצלמה לוכדת אנושיות בפני הדמויות הניצבות מולה במשך דקות ארוכות. בפניהם של האנשים בסרט ניתן לראות אמונה ולעיתים ייאוש, תקווה אבל גם עצב רב, מבוכה מול הסיטואציה, שתיקה בין אדם מבוגר לילד ושתיקה של אישה הנוסעת לבד. וניסיון לאכול ארטיק בלי להתלכלך. הסרט הזה הוא על הקסם שבאמונה, שבהיעדר אמונה, שבחיים עצמם שלפעמים מובילים אותך בלי רצון. כבר ציינתי שיש שוט של עיזים עולות ברכבל?

מי מכיר את דייני קריסטל?
?Who is Dayani Cristal
who_is_dayani_cristal

גבר ממוצא היספאני נמצא מת במדבר באריזונה. ממש לא עניין רגיל, מסתבר שיש עשרות עד מאות מקרי מוות מסוג זה בשנה. ברוב המקרים, הגופות לא מזוהות, למרות מאמצים של גורמים מסויימים בארה"ב, כדוגמת שגריריות המדינות הלטיניות ואנשי רופאה וממשל בארה״ב שאכפת להם ממהגרים, אולי בניגוד לעמדה הרשמית בארה"ב בכלל ואריזונה בפרט. אבל לגבי הגופה הזאת, סיכויי הזיהוי עולים – על חזהו קועקע השם "דייני קריסטל". אולי זה שמו, אולי זו שייכות לארגון פשע. בכל מקרה זה רמז.

סרטו של מארק סילבר עובד בשני כיוונים. ראשית הוא משחזר את סיפור איתור זהות הנפטר, תוך שיחה עם כמה אנשים בארה"ב אשר לא בהכרח עונים על הסטריאוטיפים שהייתם מצפים להם, והסרט משתדל להתחמק מביקורת פוליטית ישירה וחד משמעית, אם כי הפערים בין העולם המפותח לעולם השלישי זועקים מן הסרט. באופן נוסף ויותר מעניין, הסרט מתחקה אחר המסלול אשר עבר אותו מהגר, כאשר השחקן גאל גרסיה ברנאל, כנראה כוכב הקולנוע הגדול ביותר של אמריקה הלטינית, יוצא לשחזר את המסע של האיש, המסע של אלפי מהגרים לאורך יבשת אמריקה לעבר התקווה הקלושה לפרנסה. שילוב של תיעודי מסורתי ושחזור עלילתי, יחד עם צילומים יפיפיים, הופכים את הסרט ליותר משיקוף מציאות פוליטית עגומה.

שיר מהג'ונגל
Song from the Forest
Song-From-the-Forest

עוד מסע מן העולם השלישי לארה"ב, אבל הפעם בחברת דמות אחרת – אדם אשר בחר להגר מהעולם העשיר ולחיות בלב אפריקה, בחברת שבט שמודע לטכנולוגיה ולעולם המודרני, אבל עדיין חי ביערות חלק ניכר מן הזמן. בהיותו צעיר, שמע לואיס סרנו תוכנית על מוזיקה אפריקאית. הוא יצא לאפריקה על מנת להקליט ולהבין את היצירה המוזקלית הייחודית של בני שבט נידח, נשאר שם למעלה משלושים שנה ואף הוליד בן צעיר, תוך שהוא שומר על קשר מדי פעם עם העולם שהשאיר מאחור. הסרט עוקב אחרי חייו בגו'נגל ומוביל לקראת מסע בחזרה לארה"ב, בחברת בנו.

העימות האנתרופולוגי בין שתי התרבויות מצביע על דמיון במוזרות ולא רק על הבדלים ביניהן. סרנו נפגש עם בני משפחתו וחברי ילדות, בהם נמנה גם גם אחד היוצרים הכי ייחודים ומשפיעים בנוף הקולנוע האמריקאי העצמאי (לא אגלה מי). המוזיקה אשר הגיבור הקדיש לה את חייו מעשירה את הסרט, בנוסף לגישה אסתטית של הבמאי מיכאל אבריט, הנותן כבוד לעוצמה של היער האפריקאי והג'ונגל הניו-יורקי.

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירות, פסטיבלים, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על פסטיבל דוקאביב 2014: המלצות על סרטים שכבר ראינו וסקרנות מאלה שלא

  1. יועד הגיב:

    גם כתבתי על "שיר מהג'ונגל", מי שלא יכול לחכות יכול לבדוק אצלי מי אותו יוצר קולנוע שהוא גם חבר קרוב של לואיס סרנו..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s