דאבל פיצ'ר: "איש מבוקש מאוד", "הרחק מהיעדרו", "עיר החטאים: עלמה להרוג"

double fature"דאבל פיצ'ר" היא פינה קבועה בימי רביעי בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.

לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

שלל סרטים הצטברו על שולחננו לקראת הדאבל-פיצ'ר, ומתוכם נבחרו שלושה: מגרמניה (סוג של קופרודוקציה, יותר נכון), מארה"ב ומישראל. הרבה משותף בין שלושתם אין, מעבר לכך שכולם סרטים מסקרנים ומדוברים מאוד שפיצלו את הקהל ואת המבקרים.

"איש מבוקש מאוד" הוא דרמת הריגול הקרירה עליה כתבתי בהרחבה לפני שבועיים; "הרחק מהיעדרו" הוא הסרט הישראלי החדש של קרן ידעיה שהסעיר את קאן, דרום וירושלים אך פחות את מצביעי האופיר; ו"עיר החטאים: עלמה להרוג" הוא סרט ההמשך המצופה לניאו-נואר הקיצוני מלפני תשע שנים שהפך לסוג של קאלט מאז. עופר כתב עליו מטעם הבלוג והביע בדרכיו המנומקות את האכזבה הכללית ממנו.

אל אלו מצטרפים סרט של הבמאי האהוב עלי בכל הזמנים, קלאסיקה תובענית משנות השבעים, וסרט התיכון הטוב ביותר אי פעם.

הסרט המרכזי: "איש מבוקש מאוד" (A Most Wanted Men)
הבמאי אנטון קורבין ("קונטרול", "האמריקני") ביים עיבוד קולנועי לספרו של ג'ון לה-קארה, שעובד לקולנוע על ידי אנדרו בובל ("רק לרקוד"). פיליפ סימור הופמן, בעוד פיסת מופת של משחק שלצערינו נודעה כאחת האחרונות שלו, מגלם סוכן ביון בהמבורג שמנסה להגן על צעיר צ'צ'ני אל מול בעלי השררה מבית ומחוץ, שמנסים לעצור אותו.
העלילה לא חשובה בסרט, וזה נראה כאילו היא לא באמת מעניינת אף אחד, אבל כוחו של הסרט הוא העיצוב המרשים שיוצר קורלציה בין המבורג הפרנואידית, המלחמה המתישה בטרור, והגיבור המובס  שכבר לא זוכר למה הוא בכלל עושה את זה ועל מה הוא נלחם. זה עיקר כוחו של הסרט, שמנסה בכח שלא ללכת בנתיב הרגיל של סרטי הריגול, אבל על הדרך מקריב לא מעט בשביל להשיג את זה.

הדאבל פיצ'ר: "אלוהי המגיפה" (Gods of the Plague / Gotter der Pest)
זאת לדעתי הפעם השלישית שאני מכניס סרט של ריינר וורנר פאסבנדר לדאבל פיצ'ר, ומבחינתי זו רק ההתחלה.
עשר שנים לפני שהפך להיות במאי מספיק חשוב כדי לביים עיבוד מונומנטלי בן 15 שעות לספר האהוב עליו, "ברלין אלכסנדרפלאץ", ביים פאסבינדר מן גרסה קטנה משלו לעלילת האסיר המשוחרר שרחובות גרמניה מובילים אותו חזרה לאבדון. בשנת 1969, פאסבנדר ביים את סרטו הראשון באורך מלא. "אלוהי המגיפה", מ-1970, היה כבר סרטו השלישי.
הסרט אמנם צולם בבוואריה ולא בהמבורג, והסגנונות של פאסבינדר וקורבין מעט שונים, אבל שני הסרטים האלה, אולי בגלל הגיבור הגרמני השבור שבמרכזם (האחד איש מכובד והשני הרפש של החברה), הופכים להיות תמונה מעניינת של הקשר בין גרמניה ובין הדמות הראשית, ובין השאיפות שלנו בחיים לבין אבני המדרכה הקרות.

df-amwm-gdp

הסרט המרכזי: "הרחק מהיעדרו"
את משנתי על הסרט פרסתי בביקורת ב"עכבר העיר", אז אתם מוזמנים לבדוק את הטקסט ההוא.
סרטה השלישי של קרן ידעיה ("אור", "כלת הים") הוא מבט חודר וחסר רחמים על חייה של תמי, בחורה צעירה שכלואה במערכת יחסים מעוותת עם אביה. הנקודה המרכזית ביותר בעיני בסרט הזה היא הבחירה לעצב עולם קולנועי שלא גולש לפסיכולוגיה, שלא מנסה להסביר או לפענח, רק להתבונן, להנכיח מצב. מצד אחד זו בחירה מעניינת שעובדת היטב (עלי, לפחות) ומונעת מהסרט להגיע למקומות יומרניים, אבל מצד שני מעט מאכזבת כי דווקא פה הייתי שמח לנקודת המבט האישית של הבמאית על הנושא, הרצון לחקור איך שני בני אדם – שעל פניו נראים נורמטיביים לחלוטין אבל שום דבר בחייהם לא תואם את זה – מגיעים למצב הזה.
מעיין תורג'מן היא תגלית מטלטלת בתפקיד תמי, וצחי גראד בתפקיד משה אביה היה לי מעט זר בסרט, ולא גרם לדמותו להיות משהו מעבר לשטן הפכפך שכמו לקוח מסרט אחר.

הדאבל-פיצ'ר: "אשה תחת השפעה" (A Woman Under the Influence)
רציתי להתרחק רגע מטריטוריית גילוי העריות שכמובן מאגפת את הסרט הזה, ודווקא להסתכל על סרט אחר בהקשר סגנוני יותר. בטקסטים שלי על "הרחק מהיעדרו" הזכרתי את "כחול הוא הצבע החם ביותר" בעיקר בגלל הקשר שבין המצלמה והגיבורה, אבל אני חושב שגם סרטו הארוך והלא פשוט – אך בסופו של דבר גם מרתק במיוחד – של ג'ון קסאבטס משנת 1974 תואם את הסגנון הקולנועי הזה.
הרבה קשר בין תמי של ידעיה לבין מייבל של קסאבטס אין, אבל שני הסרטים הם פורטרט של אישה, בסביבתה הביתית, והקושי שלה בחייה. מייבל (ג'ינה רולנדס, כנראה בהופעתה הגדולה ביותר) חיה בזוגיות מאושרת עם בעלה (פיטר פולק. מעולה לא פחות), כשמעל ראשם מרחפת מחלת הנפש שלה שכל רגע תופסת עוד ועוד נוכחות באישיותה.
באמצעים ריאליסטיים ומצומצמים, קאסבטס מגיש לנו את הסיפור הזה – גם הוא של אנשים שחיים ממש לידינו – וגורם לנו להיות חלק פעיל בעולמם. הוא היה מועמד על כך לאוסקר הבימוי ורולנדס, אשתו, הועמדה לפרס השחקנית. זהו אחד הסרטים המרשימים של העשור הנפלא ההוא, על אף שהוא לא הצפייה הזורמת בעולם.

df-tlg-awuti

הסרט המרכזי: "עיר החטאים: עלמה להרוג" (Sin City: A Dame to Kill For)
בפוסט הקיץ החגיגי של סריטה הכרזתי על שיתוף הפעולה החדש של רוברט רודריגז ופרנק מילר כסרט הקיץ שאני חושש ממנו. זאת, כמובן, בעקבות אהבתי לסרט הראשון אל מול הזמן והמרחק שעברו עד שהגענו לחלק השני. השינויים בקולנוע ובטח בי כצופה הדליקו נורות אזהרה מהבהבות ככל שתאריך היציאה המיוחל של הסרט התקרב.
"עיר החטאים" הראשון משנת 2005 הוא לא סרט מוצלח. הוא ארוך מדי, המשחק די נורא (להוציא את מיקי רורק ואת בניסיו דל טורו) אבל הוא בכל זאת פוצץ לי את המוח כשצפיתי בו לראשונה בעיקר בגלל העיצוב המפורסם, הקיצוניות המאוד יוצאת דופן לאותה תקופה, המוזיקה והאיפור. הסרט הזה חלחל לי לתוך הורידים והסתובב אתי חודשים אחרי הצפייה.
הקטע הבאמת מרשים עם סרט ההמשך זה שהוא בדיוק אותו דבר כמו הראשון, רק פחות טוב בכל אספקט. הוא כאילו חושף את כל פגמיו של הראשון ומוסיף כמה חדשים. הסיפורים לא עובדים, הקליימקס מאכזב נורא, הרע המרכזי לא מעניין, ואפילו אין לו את ה-shock value כדי להצדיק את עשייתו. הוא באמת נראה כמו חיבור לא אחראי של רגעים שנפלו בחדר העריכה של הסרט הקודם, ואין לו אפילו תמונה ויזואלית אחת או תו מוזיקלי אחד ששווה לזכור אחר כך. "עיר החטאים: עלמה להרוג" הוא סרט בלי אלימות או תשוקה אמיתית, רק מונולוגים ארוכים שמספרים על זה.

הדאבל-פיצ'ר: "בריק" (Brick)
שנת 2005 הייתה שנה טובה לסרטים אפלים. מעבר ל"עיר החטאים" המהפנט, היה לנו את "קיס קיס בנג בנג" המופלא, את "13" הצרפתי הבלתי נשכח, ו"ימים קפואים" הישראלי שאפשר לומר ששינה במעט את התעשייה בארץ. מכל אלה נראה לי שהכי ראוי הוא "בריק" גם כי הוא כנראה הטוב מכולם, וגם בגלל הלינק שהוא ג'וזף גורדון-לוויט, בתפקיד ראשי בשני הסרטים, ואיזה כיף לראות שהוא מתחזק קריירה כל כך מעולה כבר עשרים שנה, מאז שעזב את "מפגשים מהסוג האישי".
ראיין ג'ונסון, אחד הבמאים היקרים ביותר לבלוג ולעולם (בקרוב ישבור את ליבנו עם חלקו ב"מלחמת הכוכבים" שאני חותם לכם כבר מעכשיו שלא יתקרב לאף אחד משלושת סרטיו הראשונים), הפציץ עם אחד מסרטי הבכורה הטובים ביותר של הקולנוע בעיני.
גורדון-לוויט מגלם תיכוניסט שחברתו התקשרה אליו לבקשת עזרה רגע לפני שגופתה נמצאה נטושה  במנהרה. תהליך החקירה שלו הוא פיוז'ן מושלם בין סרט תיכון לבין גדולי הפילם-נואר, עם תסריט חריף והפקה בשקל שלא נופלת משום דבר אחר. אפילו לא מ"עיר החטאים".

df-scadtkf-b

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s