דאבל פיצ'ר: "מנפאואר", "נעלמת", "52 ימי שלישי"

double fature"דאבל פיצ'ר" היא פינה קבועה בימי רביעי בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.

לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

אחרי שבועות רבים של הפסקה, חוזרת פינת הדאבל-פיצ'ר לימי רביעי. סרטים רבים ומעניינים עיטרו את בתי הקולנוע מאז הפעם האחרונה, לפני מעל חודש, אבל אירועים שונים ודחופים יותר קיבלו עדיפות לפניו, אז הבה נקווה יחדיו שעכשיו אצליח לחזור לרצף.

שניים מתוך ארבעת הסרטים שיצאו בשבוע שעבר יהיו בפינה הזו, שניהם גם הוקרנו לראשונה בפסטיבל חיפה. הראשון הוא הסרט הישראלי החדש, שמצטרף לרצף הסרטים הישראלים הטובים שכרגע מחכים לכם בחוץ, "מנפאואר" של נעם קפלן, והשני הוא הסרט שאהבה נפשי "נעלמת".
בנוסף לשני אלו, יצטרף "52 ימי שלישי", שלמעשה מתחיל את סבב ההקרנות הסינמטקיות שלו רק מחר, אך מכיוון שלבלוג יש הצעה אטרקטיבית לגביו כבר מהשבוע הבא, הוא מצא את מקומו בדאבל פיצ'ר הנוכחי.

הסרט הגדול הנוסף שיצא לבתי הקולנוע בשבוע שעבר (גם הוא קיבל מקום בתכניית חיפה) הוא "וויפלאש" עליו התבטאתי במהלך הפסטיבל. דווקא לדרמה האינטנסיבית הזו יש לא מעט אופציות לצפייה משלימה, אבל לא מצאתי שום דבר שחורג מגבולות המובן מאליו, אז אין לי משהו חכם להוסיף והסוציאציות שלכם טובות כשלי (אני מניח שכולכם חשבתם על "ניצוצות", "ברבור שחור", "המתאגרף" ו"התו האחרון" בזמן שצפיתם בו).
בכל שאר הסרטים ניסיתי לחשוב קצת מחוץ לקופסא, אז התמקדתי בהם. אני בטוח שאתם מבינים אותי.

הסרט המרכזי: "מנפאואר"
למרבה הצער, סרטו של נעם קפלן לא קיבל סקירה משל עצמו, בעיקר בגלל אילוצים חיצוניים. אורון כתב עליו לעכבר העיר, עופר תרם את חלקו לגביו בוואלה, ואני כתבתי עליו בתפזורת גם לבלוג וגם לעכבר העיר, ויחד עם הצפיפות של השהות בחיפה, נאלצתי לוותר עליו לטובת סקירה ל"נעלמת". אני מצטער על כך כי זה בהחלט סרט שמגיע לו יחס משלו, אז הנה – זו הדמנות קטנה לכפר על כך.
"מנפאואר" הוא דרמה מרובת דמויות, שדרום תל אביב היא לחלוטין אחת מהן. שוטר שנאבק בעניינים כלכליים, פליט אפריקני שמנסה למצוא לעצמו מקום, צעיר שדורש שיכירו בו כצבר על אף שורשיו, נהג מונית שבנו יורד מהארץ ועוד, כולם כלואים בתוך המציאות הישראלית המיוחדת שהביא קפלן וצוותו אל המסך.

אני מאוד אהבתי את הסרט. אני חושב שהדרך בה דרום תל אביב נתפסה בעדשה של קפלן ועידו סוסקולני, הצלם, היא מהמעניינות ביותר שנראו. אין שם רחוב אחד שאינו מוכר מאוד לכולנו, אך העיצוב של הסרט – הפונה אל אסתטיקה קשה ו"מכוערת" – מציג את האיזור באופן כמעט אקספרסיוניסטי, עמוס פרטים ומושך מאוד. היכולת לקחת מקום מוכר ולארוז אותו באופן כל כך מסוגנן היא כנראה הדבר הראשון שהלהיב אותי בסרט. בנוסף לכך הסיפורים האנושיים שמוצגים בסרט גם הם מרגשים ונוגעים, ועל כך מגיעות מחמאות רבות הן לקפלן והן לשלי בן-שחר שהייתה אמונה על הליהוק. על שני אלו כתבנו בפוסט האופיר השנתי שלנו, אך לצערנו הסרט לא זכה לתשומת לב רבה בשלב פרסי הקולנוע הישראלים, וקיבל מועמדות אחת – מפתיעה ומוצדקת – ליוסי מרשק בקטגורית השחקן הראשי.

אני התחברתי גם למהלך שעוברות הדמויות, וליכולת של קפלן ושות' לתפוס בעדינות ובחוכמה את החיים האלה שנמצאים ממש לידינו, אך פחות התלהבתי מהנימה הסאטירית של הסרט, להציג את האבסורדיות של החיים בישראל, כי הרגשתי שלסרט יש מספיק גם בלעדיה. אבל זה רק אני כפי הנראה.
"מנפאואר" הוא סרט חזק, מרגש ומצחיק בעל קצב טוב, משחק משובח רוב הזמן, ואמירה שמובאת באופן שאינו מעיק ואינו טרחני, כפי שלעיתים סרטים מהסוג הזה עלולים להיות.

הדאבל פיצ'ר: "כל השוטרים הם נבלות" (A.C.A.B)
רב השונה על הדומה בין "מנפאואר" והסרט האיטלקי משנת 2012 (שגם הוא הוקרן בפסטיבל חיפה לפני ששודר בקביעות ב-yes). הסגנון הסיפורי והאסתטי שונה מאוד בין שני הסרטים, הקצב והז'אנר הוא אחר, והאמירה לא לגמרי זהה, ועם זאת אני חושב שיש משהו מרתק בהצבת שני הסרטים האלו יחדיו.
סרטו של סטפאנו סולימה, שזהו סרטו הארוך הראשון, הוא מבט על איטליה המודרנית והמבולבלת דרך יחידת שוטרים לפיזור הפגנות, וזה כנראה הדבר הראשון שמקשר בין שני הסרטים. שניהם מציבים במרכזם איש חוק שדרכו אנחנו מקבלים הצצה לא חנפנית על החברה המקיפה אותו.
פיירפרנצ'סקו פאבינו ("פיאצה פונטנה", "מלחמת העולם Z") מוביל קאסט נרחב שכולל את פיליפו ניגרו, מארקו ג'אליני ועוד, כולם בתפקידים מרהיבים, בסרט המרתק והעשוי נפלא הזה, שמתייחס בעיקר לאלימות של החברה האיטלקית, שמזגה הים-תיכוני מזכיר מאוד את זה של ישראל.
שני הסרטים הם עבודת ביכורים של מישהו עם הסתכלות בוחנת על העולם בו הוא חי, וככזה הם נראים כמו אחים רחוקים שנולדו מאותו רחוב.

df-m-acab

הסרט המרכזי: "נעלמת" (Gone Girl)
האתגר הגדול ביותר של הסקירה על סרטו החדש של דיויד פינצ'ר הוא לנסות לנסח למה אני חושב שמדובר ביהלום נוצץ בשמי ז'אנר המתח מבלי להכנס לספויילרים. אני אנסה להמשיך בקו הזה גם עכשיו, אז אתם יכולים לקרוא ללא חשש.
גם כשבוע לאחר הצפייה, אני עדיין שבוי של הסרט, וממשיך לדבר בשבחיו. תעלומת המתח המעורערת שביים פינצ'ר על פי ספרה של גיליאן פלין אולי לא דיברה אל כולם באותה מידה, בטח לא בתחום ההפתעה והחרדה, אבל נדמה שכולם מסכימים על היכולת הטכנית המרשימה של הסרט (שגם אחראית לכך שלא מעט צופים נותרו מרוחקים).
אבל לדעתי עלילת המתח היא רק תירוץ לסרט מטלטל על יחסים, על נישואין, ועל הדרך בה אנחנו בונים לעצמנו תדמית לטובת האחרים, מנסים לשווק את עצמנו כדי להסתיר או להבליט דברים, והמחיר שאנחנו משלמים על כך. מוסד הנישואין מקבל בסרט הזה טיפול שמעט מאוד ניסו (שלא נאמר "העיזו") להביא אל המסך, ולדעתי גם אם מפשיטים אותו מהריקבון האנושי שפשה ברוב דמויותיו, עדיין יש משהו מרשים בדרך בה הוא מנקב את תפיסת הזוגיות והנישואין.

הדאבל פיצ'ר: "אל הפלא" (To the Wonder)
האמת שרציתי לכתוב על "אינסטינקט בסיסי" אבל הסתבכתי עם הספויילרים, ואז נזכרתי בסרט הזה של טרנס מאליק, שגם הוא מציב את בן אפלק בתוך סיפור שחוקר את הדינמיקה בין הבעל ואישה, את הבחירות והחרטות שאנחנו עושים, ואת הרצון שלנו לעשות הכל למען בני הזוג כולל לשנות את כל החיים שאנחנו מכירים ואוהבים. והדבר הכי מעניין הוא שקשה לחשוב על שני סרטים יותר שונים משני אלו בעשייתם הקולנועית, ובדרך הסיפור שלהם.

גם פה אפלק מגלם בחור כל-אמריקני (וגם הפעם זה לא הדבר החיובי ביותר בעולם), שמפיל בקסמיו אישה יפיפייה (אולגה קורילנקו), עוקר אותה מהסביבה הטבעית שלה והופך אותה ללא יותר מאשת איש. אבל מה שאצל פינצ'ר הופך להיות נבירה במקומות האפלים ביותר בנפשו של האדם, אצל הבמאי טרנס מאליק מתרגם כפואמה מרהיבה על האדם והטבע, על אהבה ואלוהים.
ואם אנחנו כבר בענייני בן אפלק ונשים, זו לא הפעם הראשונה שהוא מסתבך עם היעלמות. בשנת 2009 עיבד קווין מקדונלד לקולנוע את הסדרה הבריטית "שם המשחק" (State of Play) ובו ראסל קרואו הוא עיתונאי המסתבך בפרשיית רצח והיעלמות אליה קשור איכשהו חברו הסנטור, המגולם על ידי אפלק עצמו. אבל זה לא סרט כזה טוב.
אורון גם הזכיר לי, כמובן, את "נראתה לאחרונה" (Gone Baby Gone), דרמת המתח שאפלק ביים בשנת 2007 וסידרה לאיימי ראיין מועמדות לאוסקר המשנה. זה סרט שכדאי לכם לראות, ועל אף שהוא עבודת הביכורם של אפלק, הוא בטח הטוב מבין כל שלושת הסרטים שביים עד כה.

df-gg-ttw

הסרט המרכזי: "52 ימי שלישי" (Fifty Two Tuesdays)
סרטה האוסטרלי של סופי הייד, זוכה שני פרסים בפסטיבל ברלין האחרון, מתאר את רצף המפגשים של נערה צעירה (טילדה קובהם-הארווי) עם אימה (דל הרברט-ג'יין בתפקיד מעולה), בתהליך הפיכתה מאישה לגבר.
אחת ההצלחות של פסטיבל TLV לקולנוע ההומו-לסבי האחרון, "52 ימי שלישי", הוא יותר סרט התבגרות מינית מאשר כל דבר אחר. אני מצאתי את הדגש בסרט יותר על התהליך שעוברת הגיבורה הצעירה מאשר השינוי הפיזי שעוברת אימה. זהו בסופו של דבר דרמה מאוד קטנה על ההפיכה של מישהי מילדה לנערה, והטעויות שהיא עושה, וברקע הפיכה של אישה לגבר.
הסרט, שמקפץ מיום שלישי ליום שלישי שלאחריו, לא לגמרי מצליח להתמודד עם המסגרת המעניינת שהוא הציב לעצמו, וקטעי וידיאו שבה הגיבורה מתוודה על רגשותיה הם תוספת שמחלישה אותו. הכח שלו הוא בטיפול העדין והבוגר בשינוי שעוברת האמא, שמעיד על עשייה בוגרת ואמיצה. מה שאני לא כל כך בטוח שאפשר להגיד על הטיפול בגיבורה עצמה, שלא נורא מצליח להפוך אותה לדמות מעוררת אהדה בעיני.
עופר כתב בחיבה על הסרט כחלק מהסקירה לפסטיבל התל אביבי.

הדאבל פיצ'ר: "הילדים בסדר" (The Kids are All Right)
מערכת יחסים בין טרנסג'נדר לצאצאו ניצב במרכז סרט אמריקאי לא רע משנת 2005 בשם "טרנסאמריקה" שעומד איתן בזכות הופעתה המדהימה של פליסיטי הופמן בתפקיד גבר בדרכו להפוך לאישה. הופמן הייתה מועמדת לאוסקר על הופעתה, והפסידה באופן מרגיז ומטופש לריס וויתרספון ו"הולך בדרכי". הסרט היה גם מועמד לפרס השיר המקורי הטוב ביותר.
אבל "52 ימי שלישי" מזכיר הרבה יותר את סרטה של ליסה צ'ולדנקו, "הילדים בסדר", כי גם הוא מתרכז בהתבגרותה של נערה בתוך תא משפחתי החורג מן הנורמה. הסרט היה אחד המדוברים של שנת 2010, זכה בגלובוס הזהב בפרס הקומדיה/מחזמר (תהרגו אותי למה זה נחשב קומדיה) והיה מועמד לפרסי הסרט, התסריט, השחקנית הראשית (אנט בנינג) ושחקן המשנה (מארק רופאלו) באוסקר.
ההבדל המרכזי בין "52" ו"הילדים" הוא שבזמן שעלילת המשנה של האמא בסרט האוסטרלי הוא החלק הטוב של הסרט וסיפור ההתבגרות המרכזי הוא החלש יחסית, בסרטה של צ'ולדנקו המצב הוא הפוך. מיה ואסיקאוסקה בתפקיד הנערה היא המנוע הרגשי של הסרט, למרות שהוא לעיתים נדחק לשוליים, כאשר דווקא הסיפור של הוריה הלסביות (בנינג וג'וליאן מור) גבל לדעתי בבלתי נסבל.

כזכור, לנו יש מבצע בשבילכם, אז תוכלו לשוב הנה ולהביע את דעתכם על "52 ימי שלישי".

df-52t-tkaar

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s