אימת החודש – אוקטובר 2014: ספיישל אקסטרים לכבוד האלווין

blood glacierחודש אוקטובר ידוע בכינויו fright month, בייחוד לאחינו הנוצרים, מכיוון שהוא החודש בו מתקיים חג ליל כל הקדושים (האלווין, אם אתם עצלנים כמוני), ובו אפשר לתת דרור לאהבת סרטי האימה שכמה מאתנו חולקים.

חשבתי הרבה איזו מהדורה מיוחדת אפשר לעשות לקראת אוקטובר. חשבתי אולי לכתוב על סרטים שמתרחשים במהלך החג, סרטים שמושפעים מקלאסיקת האימה המושלמת של ג'ון קרפנטר "האלווין", רעיונות למרתונים ועוד. אחרי לא מעט התלבטויות ונסיונות לעשות משהו שיוצא מהנורמה, החלטתי שלעיתים לא צריך לצאת מגדר הרגיל, ולכן נשארתי בתחומי הסרטים החדשים שראיתי לאחרונה. מכיוון שעדיין לא הספקתי לכתוב על כל אלו שהצטברו, הייתה לי את האופציה לבחור אולי תימה או רעיון, ואז חשבתי שאם כבר אנחנו בחג האימה השנתי, אפשר ללכת על האקסטרים, ומתוך הרשימה הנרחבת בחרתי את ארבעת הקיצוניים ביותר.

האם אלו הסרטים הכי מזעזעים/מחרידים/מטורפים שראיתי? לא תאמינו כמה זה רחוק מכך. למעשה, רק באימות החודש של השנה האחרונה נתקלתי בכמה סרטים הרבה יותר מחופפים ומעוררי בחילה, ביניהם: "בעיניהם של החיים" הצרפתי, "אחות" הקאמפי ו"מתחבאות ביערות".
לא כל הסרטים בסקירת האימה החודשית הזו משתווים אליהם, אבל חלקם נותנים פייט הגון.

אז באימת החודש של אוקטובר תמצאו שלושה סרטים מ-2013 ואחד מ-2012. שלוש המלצות ואזהרה אחת. הם מגיעים מבריטניה, ארה"ב, קנדה ואוסטריה.

Sawney: Flesh of Man

sawney

שורשי הסרט הבריטי הזה הם באגדת עם סקוטית מהמאה ה-15, בה הואשם בחור בשם סוני בין ברצח ואכילת מעל אלף בני אדם. סקוטלנד גם ככה מרגישה לעיתים כמו אחד המקומות האפלים ביותר בעולם המערבי, וזה בטח לא עזר לה. לא שהסקוטים בבעיה עם זה, ומסתבר שאפשר גם למצוא מסלולי תיירות בעקבות האגדה.
הסיפור של סוני בין היווה השראה ללא מעט סיפורים וסרטים, כמו למשל "גבעות הפחד" של ווס קרייבן. הסרט לשמו התכנסנו מביא את שושלת סוני בין לסקוטלנד המודרנית, ועל אף מקורותיו, הוא גונב די הרבה מ"המנסרים מטקסס" ואלו שבאו אחריו.

זהו סרטו הארוך הראשון של ריקי ווד, והוא הוקרן בפרייטפסט, סאן סבסטיאן, גלאזגו, פנטספורטו ועוד. הוא מתרחש בנקיקים ובגבעות המאיימות של סקוטלנד, שם מתגורר סוני, שבעזרת כישורי הניתוח והבישול שלו, מספק את הצרכים של המשפחה המעוותת והחולנית שלו. חכו שתגלו איך נראית האמא.
אחרי שמספר הנעדרים בעיירות הסמוכות עולה ועולה, יוצאים כתב צעיר ושוטר לחקור את הנושא ומגיעים עד פתח מאורתם של החבר'ה הפוטוגניים, והם לגמרי הולכים להצטער על זה.
הסרט בהחלט לא חוסך מאורעות איומים של עינוי ובתירה של הקורבנות (עבודת איפור מעולה), ויש בו גם רגעים מאוד לא נעימים של מיניות. לעיתים הוא לוקח את זה למקומות הקומיים, ונראה שזה מספיק מודע בשביל שיהיה אפשר לסלוח על כל השטויות שיש שם. דיויד היימן ("ג'ק ראיין: גיוס הצללים") הוא סוני הפסיכופת, ולצדו סמיואל פיני, וויליאם יוסטון ("התנגשות הטיטאנים") ושיאן דנובן. אל תרגישו רע אם לא שמעתם עליהם.

"סוני: בשר אדם" מספר את הסחורה, אבל לא הרבה יותר מזה. הוא הפתיע אותי בכמה רחוק הוא הולך בתיאורי הזוועה, אבל אני לא חושב שהוא יכול באמת להחריד צופי אימה אדוקים. מקסימום לבדר קצת.

Blutgletscher / Blood Glacier

blutgletcher

רבים וטובים שאלו בעבר את השאלה "מעניין איך היה נראה "הדבר" אם היה סרט אוסטרי?", ונידונו להסתובב אבודים ברחבי היקום ללא מענה. עד אשר קמו הבמאי מארווין קרן והתסריטאי בנג'מין הסלר, והחליטו לעזור לאותם סקרנים אומללים, כדי שיוכלו להמשיך בחייהם.

"הדבר", סרטו המופתי של ג'ון קרפנטר משנת 1982, הוא צל די גדול לכל סרט באשר הוא, בטח לאלו שמזכירים אותו באופן מוגזם. הרימייק האמריקני שעשו לו בשנת 2011 הוכיח זאת, והראה שכשיד הגאונות נוגעת בסרט, מאוד קשה לשכפל זאת.
"קרחון הדם" הוקרן בפסטיבלי טורונטו, ציריך, סיטג'ס, גלאזגו, טורינו וסטנלי, בין היתר. ועל אף היותו סרט ז'אנר זכה בשלושה בפרסי הקולנוע האוסטריים – קטגוריות השחקן הראשי (ג'רארד ליבמן, "איש העצמות", "לנשום"), האיפור, ועריכת הסאונד. מכיוון שאתם ודאי סקרנים, אספר לכם שהסרט שזכה באותה שנה בפרס הסרט, היה "היופי שלך איננו שווה דבר" שסוקר לבלוג הזה ממש במהלך פסטיבל חיפה 2012. שלא תגידו שאנחנו לא יסודיים פה בסקירות שלנו.

מה שקורה ב"קרחון הדם" הוא שקבוצה של חוקרים בחלקים ממש נידחים של האלפים, מגלים, באופן שמאוד מזכיר את "הדבר", שבאמצע השממה עומד לו קרחון אדום ומלחיץ במיוחד. מכיוון שהם חוקרים, כמו גם גיבורים של סרט אימה, הם לא בורחים על נפשם אלא מחליטים לחקור. אני מרגיש שכבר השתמשתי בניסוח הזה בעבר, אבל הם לגמרי עומדים להצטער על זה.
עבודת המשחק מצויינת בסרט, גם פה האיפור מגניב, ויש כמה רגעים שגורמים להתכווצות קלה. הוא פחות מודע לעצמו ממה שהיה ניתן לתאר, אז זה קצת פוגם באופרציה, אבל עדיין כיף למדי. יש לו אפקטים מצויינים, צילום מוצלח במיוחד וחרקי ענק. כאלו שקצת הזכירו לי את "הערפל" (The Mist), העיבוד המעולה לסיפורו של סטיבן קינג.

Proxy

proxy

והגענו לשלב האזהרה של היום. אל תראו את הסרט הזה. לא בקטע של "סרט סרבי" על משקל "יואו, איזה זוועה, אל תראו את הסרט (אתם חייבים לראות את הסרט. לא ראיתי דבר כזה!)", אלא פשוט ותרו. זה אמנם כיף להתפלש עם אנשים איומים ומופרעים ולראות אותם עושים דברים איומים ומופרעים לא פחות, אבל בשביל מה אנחנו צריכים את זה. בטח כאשר לסרט יש בעיית אורך ובאופן כללי שיבושים בתפישת האנושות. זה מסוג הסרטים שבסופם אני שומע את עצמי צועק "מה זה היה, השיט הזה?".

כדי להוציא לכם את החשק, אתאר לכם את חמש הדקות הראשונות של הסרט: אישה צעירה והריונית נמצאת בבדיקת אולטרסאונד. נראה שהעובר במצב טוב, אבל לעומת זאת, האמא המיועדת לא שיא המרוגשת מכל הסיפור הזה. היא יוצאת מהמרפאה ומתקדמת לה במורד הרחוב, באור יום. כאשר היא ממשיכה לחצות את הרחוב, מופיעה מאחוריה דמות חובשת ברדס המכה אותה על עורפה בלבנה. ההריונית מתעלפת בו במקום, אך הדמות המסתורית רוכנת מעליה בעודה מחזיקה את הלבנה, ומתחילה להכות בנמרצות את בטנה הגדולה.
אתם עדיין בעניין? אם כן, אין סיבה.

"פרוקסי" הוא מסוג הסרטים האלו שקשה לתאר את עלילתם כי הם מחליפים אותה כל כמה דקות. זה דווקא לא נאמר לשלילה, ואני דווקא נוטה להעריך את זה. אנחנו מתחילים עם דמות אחת, אבל אז הסיפור תופס כיוון לטובת דמות אחרת, ואז אנחנו בכלל מגלים שהגיבור האמיתי הוא מישהו אחר. רגע אחד זה סרט נקמה, אחר כך מותחן ביתי, אחר כך אלוהים יודע מה.
יש בו רגעים מגניבים, במיוחד סצנת התנקשות באמבטיה בהילוך איטי שפשוט נראית מרהיב, אבל אורכו של הסרט הוא שעתיים, ואם הוא ניסה לספר מעשייה מטורללת על הורות, אהבה, פרסום והתמודדות עם אובדן, הוא ממש לא הצליח.

נקודת אור היא השחקן-במאי ג'ו סוואנברג אותו ראינו לאחרונה סובל ב"You're Next" ו"הפולחן", שעושה פה תפקיד לא רע. לצדו מופיעות כריסטינה קליבה, אלכסה האבינס, אלכסייה רסמוסן ועוד קבוצת נשים שלא בטוח איך לא שמה לב שהיא משתתפת באחד הסרטים המיזוגניים ביותר שראיתי.
זאק פארקר ביים, כתב וערך. הסרט הוקרן משום מה בטורונטו, שטראסבורג, פנטסטיק-פסט, סיטג'ס ועוד כמה. האמת שאחרי צפייה שמעתי ביקורת חיובית אחת עליו אותה העניק אלריק קיין בפודקאסט Killer POV, וקצת הופתעתי מזה. כעבור כמה שבועות, חברו לתכנית רוב ג'י (FEARnet) איזן אותו וטען שהוא לא מבין מה קרה שם. אני, כאמור, לוקח את הצד שלו.

Savaged

savaged

ונסיים בחביב עלי מתוך הארבעה.
האמת היא שבתחילת הצפייה בו חשדתי שאני לא אשרוד עד הסוף. ולא בגלל שהוא מחריד מדי, אלא להפך. בשלביו הראשונים הוא נראה כמו סרט מצ'וקמק ולעוס, שכמוהו יש אלפים. העניין היה שראיתי אותו כחלק מהלקטורה לפסטיבל אוטופיה האחרון (כמו את שאר הסרטים בסקירה הזו) וככזה רציתי לראות אותו עד הסוף כדי להיות בטוח שלא פספסתי משהו.
נתתי לו חצי שעה להרשים אותי, ואחרי שתם הזמן הזה לא לגמרי השתכנעתי, אבל משהו רמז לי להמשיך. בסופו של דבר, הסרט אמנם לא נכנס לפסטיבל מסיבות כאלו ואחרות, אבל אני ממש שמח שצפיתי בו בכל מקרה, והוא עוד הוכחה לכך שלעיתים דברים לא גרועים כמו שנדמה בהתחלה ושראש פתוח הוא יתרון גדול .

סרטו של מייקל ס. אוג'דה עשה גם הוא סבב פסטיבלים די מדהים שכלל את בוסאן בדרום קוריאה, סקרימפסט, סיטג'ס, רייזור ריל וספלאטרדיי (אני הרוס על השמות של פסטיבלי האימה האלה), וזכה לביקורות די חיוביות. אני חייב להודות בשמחה שבצדק, ומאז הצפייה בו אחת הפנטזיות שאני מטפח היא להתקל בו יום אחד בהקרנת חצות באיזה קולנוע קטן. אווירת האקסטרים הסבנטיזית שלו היא משהו שיעבוד היטב בסוג כזה של הקרנה.

אמנדה אדריאן מגלמת את זואי, צעירה חירשת הנוסעת להתאחד עם אהובה. בדרך לשם, במדבר רחב ידיים בדרום ארה"ב, יפגשו אותה קבוצת חולירות שיכלאו אותה, יאנסו אותה, יכו אותה, ירצחו אותה וישליכו את גופתה. מה שהם לא מתכננים שיקרה הוא שאינדיאני זקן, שגם הוא סובל מנחת ידם של הזבלים, ימצא את גופתה ויחזיר אותה לחיים מגובה בכוחות של העולם שאחרי. זה יגרום להם – אתם כבר יכולים להשלים לבד – ממש להצטער על זה.
"Savaged" (איך מתרגמים את זה? "טבוחים"?) הוא סרט נקמה אקשני ואכזרי מאין כמוהו, שגורם ל"העורב" ול"אני יורקת על קברך" להחוויר במבוכה. יש בו רגעים ממש מרשימים, בטח לסדר הגודל שלו, ועל כן ההנאה שלי ממנו הייתה גדולה. כמובן שבשביל זה צריך לעבור את סצנות ההתעללות המאוד לא לעניין בהתחלה, אבל תמיד אפשר להריץ אותן קדימה ולהתחיל ברגעים בהם זואי חוזרת לתת להם את מה שמגיע להם.

זהו להפעם. בנובמבר נשוב לעוד מהדורה רגילה, ואז, כמובן, סיכום השנה.

Savagedbanner

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על אימת החודש – אוקטובר 2014: ספיישל אקסטרים לכבוד האלווין

  1. רון הגיב:

    ציטוט להאלווין:
    I met him, fifteen years ago; I was told there was nothing left; no reason, no conscience, no understanding; and even the most rudimentary sense of life or death, of good or evil, right or wrong. I met this six-year-old child, with this blank, pale, emotionless face, and the blackest eyes… the devil's eyes. I spent eight years trying to reach him, and then another seven trying to keep him locked up because I realized that what was living behind that boy's eyes was purely and simply… evil.

  2. מיכאל גינזבורג הגיב:

    רב תודות על ההמלצות, שמעתי רק על 'פרוקסי', הדלקת אותי על השאר.

    מי שרוצה לראות סרט חדש ומעולה העוסק בליל כל הקדושים עצמו –
    http://www.imdb.com/title/tt1958043/

  3. horican הגיב:

    אני דווקא מצאתי די הרבה מה להעריך בפרוקסי, למרות שהוא סרט מעצבן מאוד בקטעים. דבר אחד כמעט הרס לי אותו אבל (בערך ספוילר):
    הסרט כולל את הדמות הכי סטריאוטיפית, חסרת כל היגיון ודוחה של לסבית שראיתי בחיים שלי. מעבר לקלישאה מגעילה זה כבר הוציא אותי עם טעם רע מהסרט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s