מסע מוזר אל סרטיו הראשונים של הבמאי היווני ניקוס ניקולאידיס

sweet-bunch

הסיפור של הפוסט הזה מתחיל בספטמבר השנה, בו המגיב העונה לשם סינפיל הגיב לפוסט של אור וביקש שנכתוב על הסרט "Singapore Sling" של הבמאי ניקוס ניקולאידיס. הוא גם כתב שזהו הסרט המזעזע והמטריד ביותר בתולדות הקולנוע – וגם ציין כי אותו ניקולאידיס הוא גדול במאי יוון. האמת היא שאף אחד מן הכותבים בבלוג לא שמע, או לפחות לא זכר, את שמו של היוצר. בכל זאת, הבלוג נותר קשוב לבקשה, או לכל הפחות מסוקרן. וכיוון שהבקשה של סינפיל הייתה, במידת האפשר, לא רק סקירה על הסרט המדובר אלא על כל הקריירה של הבמאי היווני, התחלתי לצפות בכל סרטיו. או לפחות בכל סרטיו עד לאותו "סינגפור סלינג" נודע/נודע-לשמצה.

מסקנת הביניים שלי היא שאמנם לא מדובר, לדעתי, בגדול במאי יוון, אבל כן בבמאי מעניין, וכזה שללא ספק השפיע על לא מעט דברים בקולנוע היווני העכשווי ("שיני כלב" בולט בהקשר זה). זהו במאי שסרטיו מטרידים וקשים מאוד לצפייה, בשל מה שמוצג בהם והדרך הפרובוקטיבית בה הדברים מוצגים. ניקולאידיס אינו במאי שחוסך מן הקהל סצנות אלימות המתוארות בקלילות, או מפחד להראות עירום נשי (עירום גברי נדיר למצוא אצלו) לצד סצנות המציגות מיניות גלויה ולא סטנדרטית.

יותר מכל, הוא הזכיר לי את הבמאי האיטקלי מרקו פררי, בתיאור של התנהגות דמויות מבלי שיפוט מוסרי, שעה שהדמויות חורגות מכללי הטאבו החברתי. ניקולאידיס הוא במאי שלא פעם הולך רחוק מדי – אבל זה גם הקסם שלו. הוא מציג סיטואציות של סטיות חברתיות לא רק בלי שיפוט, אלא גם בלי לתת הסברים פסיכולוגים מפורטים מדי, כאשר הצופה אף פעם לא יודע עד כמה הוא מבקר את התופעה ועד כמה הוא נהנה מהצגתה. הוא גם מאוד נהנה מאזכורים לתרבות הפופ, בעיקר לקולנוע הוליוודי של שנות ה-40 וה-50.

הייתי רוצה לכתוב שסרטיו הטובים יותר הם הסרטים בהם הוא מעדן מעט את הבוטות שלו, אבל איני יודע אם זה המקרה, משום ש"סינגפור סלינג" הוא לא רק הסרט הבוטה ביותר של הבמאי שיצא לי לראות, אלא אולי גם סרטו הטוב ביותר. אבל בכל מקרה לא אדון בו בטקסט זה, אשר יסקור בקצרה את כל הסרטים הארוכים שביים ניקולאידיס עד אותו סרט, שנעסוק בו בנפרד כאן בבלוג בעתיד.

Euridice BA 2O37

euridice להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה סקירות, רטרוספקטיבות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

הסרטים הגדולים עם נחמן אינגבר, עונה 2 פרק 10: "טעם הדובדבן" של עבאס קיארוסטמי

capture_016_21112014_163717

הנה הגענו כבר לפרק העשירי בעונה השנייה של סדרת הפודקאסטים בה אנחנו (פבלו אוטין ועופר ליברגל) גאים לארח את נחמן אינגבר לשיחה על אחד מהסרטים האהובים עליו. הפעם אנו משוטטים בארץ שרוב הישראלים מכירים בעיקר דרך איומים המושמעים בחדשות, אבל שוחרי הקולנוע מכירים אותה גם כאחד מן המקומות שמייצרים את הקולנוע הייחודי והמרתק ביותר – איראן.

הקולנוע האיראני העמיד שורה לא קצרה של יוצרים בעלי מגע אישי ויכולת לייצר סיפור מרגש ומעמיק דווקא נוכח תקציב מוגבל שעומד לרשותם והגבלות שונות שהמדינה הדתית מטילה על יוצריה. ובכל זאת, דומה כי הבמאי שלו אנו מקדישים את הנחמןקאסט הנוכחי הוא השם היודע ביותר – עבאס קיארוסטמי.

קיארוסטמי הוא במאי שיוצרי קולנוע אוהבים מאוד, בזכות היכולת שלו להעביר הרבה באמצעים פשוטים לכאורה – באורח פלא, בסרטים שלו כל פרח שניצב בשולי הפריים מקבל נופך כלשהו, מבלי שהסרט מרגיש כאילו הוא כופה את המסר שלו על הצופה. קיארוסטמי מייצר קולנוע מינימליסטי בשימוש שלו בשפה הקולנועית, אבל דווקא משום כך הוא מרגיש מלא ומסעיר, עבור הצופים שמוכנים ללכת בשביל אותו הוא מתווה.

נחמן בחר לדבר על "טעם הדובדבן" (Taste of Cherry) שזיכה את קיארוסטמי בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן של שנת 1997. כמו ברבים מסרטי הבמאי, העלילה פשוטה מאוד – אדם נוסע במכוניתו בחיפוש אחר אדם שיסכים לבקשה לא שגרתית ומורכבת מבחינה אתית שהוא דורש. על הדרך הוא פוגש שלושה אנשים שונים ודרך שיחה עימם מועבר גם הסיפור שלהם. כמו בסרטים רבים בקולנוע האיראני, מדובר גם בסרט על עשיית הסרט.

מטבע הדברים, השיחה שלנו יוצאת מן הסרט הזה לקולנוע של קיארוסטמי בכלל ומשם לקולנוע האיראני בכלל וגם לחיים עצמם, עם הקסם הרב והכאב הרב לא פחות שכלול בהם. כי היצירות הפשוטות לכאורה של קיארוסטמי מצליחות לזקק מחשבות על החיים. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה פודקאסט | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

"וינסנט "הקדוש"", סקירה

st-vincent2וינסנט הוא גבר מבוגר, עני, מוזנח ונרגן, שגר בבית מתפורר עם חתול. הוא מיזנטרופ, שותה בלי הפסקה, מעשן, מהמר, ובנוסף לכל אלו חייב כסף לכל מיני אנשים מפוקפקים. אפשר להרגיש שהוא גם לא בדיוק מריח מאפטר-שייב. בתחילת "וינסנט הקדוש" (St. Vincent) אנחנו פוגשים אותו בנקודה מאוד נמוכה בחיים שלו, ולא נראה שהוא לגמרי יכול לצאת ממנה.
בוקר אחד הוא מגלה ששכנים חדשים עוברים לגור לידו, ולא סתם שכנים אלא משפחה חד הורית, שכוללת אישה פגועה ורגישה, וילד בגיל בית הספר היסודי. האינטרקציה ביניהם לא מתחילה נורא טוב, אבל את מה שיקרה בהמשך אתם כבר יודעים היטב, כי כנראה ראיתם את זה ב-20 סרטים אחרים, או שכבר סתם ראיתם את "הכי טוב שיש" 20 פעמים.

האמת המרה היא שאם "וינסנט הקדוש" היה מתרחש בכפר קטן בסין או בצרפת, כנראה שלא הייתי טורח לראות אותו. אלו בדיוק התקצירים שגורמים לי לפהק מלוא הציניות ולהנהנן בנימוס בזמן שאנשים אחרים אומרים לי כמה הם התמוגגו מהסרט הזה, ואם לא הייתי מבקר קטנוני הייתי יכול נורא לאהוב.
אבל הפעם זה שונה כי אכן מאוד נהנתי מהסרט. וזה בעיקר בגלל שיש לו משהו אחד ספציפי, משהו שלא תמצאו בכל סין הענקית, וזה, כמובן, השחקן ביל מארי. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | 5 תגובות

"רוז ווטר", סקירה

rosewater2בשנת 2009 יצא העיתונאי הבריטי-ממוצא-אירני, מזיאר בהארי, לסקר במולדתו את הבחירות בין אחמדינג'אד למוסוואי. במהלך שהותו שם השתתף במערכון של התכנית "דיילי שואו" בהנחיית ג'ון סטוארט, והתלוצץ בפני המצלמות על היותו מרגל. השלטונות האיראניים לא השתגעו על הבדיחה הזו, עצרו אותו וכלאו אותו לתקופה בת כמה חודשים בהם ניסו להוציא ממנו וידוי על ריגול לטובת ארה"ב.
את חוויותיו מהתקופה הזו תיאר בספר שנקרא "הם באו בשבילי", שכתב עם איימי מולוי.

ג'ון סטוארט, זוכה 20 פרסי "אמי", אחד מאנשי המדיה החשובים ביותר כיום וקומיקאי נהדר בפני עצמו (לעניות דעתי גם אחד ממנחי האוסקר הטובים ביותר של השנים האחרונות), הרגיש כפי הנראה אחריות לכל העניין, ולכן החליט שאת בכורתו הקולנועית כבמאי יעשה עם הסיפור של בהארי. כך נולד "רוז ווטר"
(Rosewater), דרמת 'מבוסס על סיפור אמיתי', בכיכובו של השחקן המקסיקני (הלוהט) גאל גרסיה ברנאל.

החשש הראשון שמתבדה מהצפייה בסרט היא שלא מדובר בפרוייקט ראווה ציני של סטוארט, כפי שתמיד הייתה סכנה שיהיה, אלא בדרמה כנה המביאה סיפור שראוי להכיר. סטוארט עצמו לא מופיע או מוזכר בסרט, וכל השפעת תכניתו הפופולרית מצטמצמת למינימום.
אז כן, כוונות טובות יש למכביר ב"רוז ווטר", אבל, למרבה הצער, זה גם כל מה שיש לו להציע. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה סקירות | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

סרטים חדשים: ״ערבים רוקדים – זהות שאולה״, ״השופט״, ״רוז ווטר״, ״וינסנט ״הקדוש״״, ״למה זה מגיע לי?״

"השופט"

חמישה סרטים חדשים עולים השבוע לאקרנים בבתי הקולנוע, ולפחות שניים מהם מאתגרים את המושג ״חדשים״. זאת משום ששניהם כבר היו שני סרטי הפתיחה של שני פסטיבלי הקולנוע הגדולים בישראל, אם כי אחד מהם בהחלט מאתגר מושג נוסף – זה של ״סרט פתיחה״. אז למרות שכבר התייחסנו אליהם בעבר נתחיל איתם ואז נעבור אל שלושת חבריהם הטריים מעט יותר. לקינוח – המדריך למה עושים הערב.

״ערבים רוקדים – זהות שאולה״ הוא שמו החדש של סרטו חסר המזל של ערן ריקליס (״הכלה הסורית״, ״עץ לימון״), ע״פ תסריט של סייד קשוע (״עבודה ערבית״). במקור נבחר הסרט לפתוח את פסטיבל הקולנוע של ירושלים, אבל אירועי הקיץ שיבשו את התוכניות, עיכבו את יציאתו להקרנות מסחריות ואף שינו את שמו, שהיה במקור פשוט ״ערבים רוקדים״, כשם אחד הספרים של קשוע עליו מבוסס התסריט. הסרט מתמקד באיאד (תאופיק ברהום), נער ערבי מטירה, שעובר ללמוד בירושלים בתקופת מלחמת המפרץ. הוא מתאהב בנעמי היהודיה (דניאל קיציס) וכמו-מאומץ בידי משפחה מקומית (יעל אבקסיס ומיכאל מושונוב כבנה המשותק). הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אופיר אך לא זכה במאום. ניסיתי את כוחי בכתיבה עליו עבור עכבר העיר, עופר עשה זאת עבור וואלה.

״השופט״ (The Judge) היה סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה, שם צפה בו וכתב עליו אור. בתפקיד הראשי מככב רוברט דאוני ג׳וניור, שלוקח את הדמויות שגילם בסרטי ״איירון מן״ ו״שרלוק הולמס״ אל עולם הדרמה המשפחתית-משפטית, בו לא ביקר שנים ארוכות. הוא מגלם עורך דין מצליח שנאלץ לשוב לעיר הולדתו הקטנה והשנואה כדי לחלוק כבוד אחרון לאימו המנוחה, לפגוש את שני אחיו וגם את אביו (רוברט דובאל), עימו הוא מנהל מערכת יחסים קפואה מאז הילדוּת. תקרית בליל הלוויה מציבה בפני גיבורנו סיטואציה קשה מבחינה רגשית, עת הוא מתבקש להגן על אביו, שופט שעומד למשפט בעצמו. עוד בקאסט: וינסנט ד׳אונופריו, בילי בוב תורונטון וגם ייצוג נשי בדמות ורה פרמיגה, לייטון מיסטר ושרה לנקסטר. גם על הסרט הזה כתבתי לעכבר.

״רוז ווטר״ (Rosewater), הוא לא רק השם העברי המשונה ביותר לסרט מאז ״פוקס קצ׳ר״ (למה לא לתרגם? ולמה הרווח המיותר?), אלא גם הניסיון הקולנועי הראשון של איש הטלוויזיה ג׳ון סטיוארט כבמאי קולנוע. הסיפור מאחורי הסרט מדהים למדי – סטיוארט ראיין לתוכנית האקטואליה הבידורית שלו עיתונאי ממוצא איראני, מזיאר באהרי שמו, והמשטר בארצו לקח ברצינות את הבדיחה וכלאה אותו בעוון ריגול בעבור המערב. לטובת השחזור הקולנועי גוייס קאסט בינלאומי מן השורה הראשונה, החל בגאל גרסיה ברנאל לתפקיד הראשי וכלה בקים בודינה (״פושר״) לתפקיד החוקר והאלוק בילגינר (״שנת חורף״) בתור אבי הגיבור. אולם, אם לשפוט ע״פ התוצאה הסופית, אולי כדי שסטיוארט בכל זאת יתמקד בתפקידו כמגיש ה״דיילי שואו״. אור יספר עוד על כך בסקירה שלו שתגיע בקרוב.

״וינסנט ״הקדוש״״ (St. Vincent) אולי נראה בעברית כמו יותר מרכאות מאותיות, אבל כך נקרא הסרט בעברית אז מחובתנו לדייק. ייתכן שבימים אלה, בהם קדושה אינה מוענקת בקלות כמו בעבר וניסים הם עניין נדיר מאי פעם, היה חשוב למפיצים להבהיר כי וינסנט אינו באמת קדוש, קריצה קריצה. וינסנט הוא ביל מאריי, קשיש בליין שזקוק נואשות לכסף ומוצא הזדמנות עסקית בשמרטפות על בן השכנים החדשים. מערכת יחסים מיוחדת נרקמת בינו ובין הילדון (ג׳יידן ליברהר), למורת רוחה של אימו (מליסה מקארתי) החוששת מההשפעה הרעה. עוד משתתפים בסרטו הארוך הראשון של תיאודור מלפי: נעמי ווטס, כריס או׳דאוד, וטרנס האוורד. גם הפעם אור היה שם כדי לצפות ולרוץ לספר איך היה.

״למה זה מגיע לי?״ (Qu'est-ce qu'on a fait au Bon Dieu?), נציג צרפת לשבוע זה כפי שאפשר ללמוד משמו הלועזי, הוא קומדיה נוספת שמגיעה אלינו מארץ היין והגבינות כדי לגרום לכל האולם לצחוק חוץ ממני. רצה הגורל ויש לי נכות מסויימת – גזענות לא משעשעת אותי, וזהו הנושא היחיד הנידון לאורך כל סרטו של פיליפ דה שברון. העלילה עוקבת אחר משפחה צרפתית בורגנית של שני הורים מבוגרים וארבע בנות. שלוש הראשונות התחתנו עם חתן ממוצא או דת אחרת – מוסלמי, יהודי וסיני – וכעת הרביעית לא יודעת איך לבשר להוריה שבן זוגה הוא, תחזיקו חזק, שחור. אם תהיו מוכנים לרעיון המהפכני של נישואין בין-גזעיים בשנת 2014 (אם כי כולם כולם צרפתים, אגב), סביר להניח שתתגלגלו על הרצפה ממש כפי שקרה בהקרנה בה נכחתי. אני, לעומת זאת, מפסיק להתייחס לסרט הזה מרגע זה ואילך.

פלוס – המון אירועים הערב ותזכורת לבאות

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

אימת החודש – נובמבר 2014: Home, Housebound, Absentia, Grace – The Possession

absentiabannerבחודש הבא כל הרשת תגעש ותרחש עם סיכומי השנה, ואצלנו כמובן גם. "אימת החודש" של דצמבר תהיה בעצם סיכום השנה בתחום האימה, ולכן הפעם זו בעצם הפינה האחרונה השנה בתצורתה השגרתית. והפעם, שלושה סרטים שהמשותף ביניהם הוא בית. ועוד אחד על דיבוק וגירוש שדים עם גימיק מעניין. סתם בשביל לשבור את השגרה.
המשותף לכל הארבעה – כולם סובבים סביב גיבורה צעירה.

בשנים האחרונות האימה הביתית הפכה להיות שכיחה ביותר. כמובן שזה לא משהו חדש והסוג הזה של סרט אימה בלוקיישן אחד מרכזי מתחיל פחות או יותר בתולדות הקולנוע הנראטיבי. אבל בשנים האחרונות, עם הפופולריות הרבה שהסרטים האלו זכו לה, וכמובן היכולת של אנשים פרטיים לקחת מצלמה ולהרים סרט בתנאים מצומצמים, הפך הבית לדבר הכי מעורר פלצות שיש.
הסיבה לכך היא כמובן אקונומית. סרטי אימה הם לרוב סרטים שנעשים בתקציבים קטנים והחסכון בלוקיישנים ושחקנים גורם להרבה מהם להתרכז במקום אחד. מה גם ששיטוט במסדרונות צרים, חדרים שמתחת למדרגות, חריקות מהקומה העליונה וכו', הם אפקטיביים במיוחד.
האימה הביתית גם יכולה לקבל עיבוד לכל מיני סוגים של סרטי אימה. הרוחות והעל טבעי הם כמובן הראשונים שעולים לראש, אבל גם סרטי ה-Home Invasion תפסו תאוצה.

רק השנה פגשנו את You're Next, Resolution, "האנטר", "הבאבדוק", "השער", "קאונטדאון", Cheap Thrills ו-Honeymoon. שזה לא מעט, בטח בהתחשב באלו שקדמו להם, מאז הצלחת "פעילות על-טבעית", "הרוע שבפנים" ו"לזמן את הרוע".

ארבעת הסרטים של "אימת החודש" של נובמבר הם יותר בכיוון של על-טבעי אמנם, אבל הם מנסים, בהצלחה או שלא, לשחק עם הציפיות. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה סקירות | עם התגים , , , , , , , , , | 4 תגובות

בשיתוף עם בית אבי חי: טרום בכורה ירושלמית וחינמית ל״סופעולם״ של רוני קידר

sofolam

אם הייתי מספר לכן ולכם שביום חמישי מגיע סוף העולם לירושלים, זה לא ממש היה מפתיע במיוחד, נכון? סתם עוד כותרת סנסציונית-עאלק מעולם האקטואליה ונבואות הזעם. אבל מה אם אנסח מחדש ואודיע שביום חמישי הקרוב, ה-27 בנובמבר, תתקיים הקרנת טרום בכורה ירושלמית של הסרט ״סופעולם״ של רוני קידר? פתאום זה נהיה מרגש, הלא כן? זה נכון לפחות עבורי, ולא רק משום שזוהי יריית הפתיחה של סדרת אירועים חדשה של בית אבי חי שהיה לי הכבוד לערוך ויהיה לי העונג להנחות.

ביום חמישי האחרון של כל חודש וחודש, מעתה ועד להודעה חדשה, תיערך בירושלים הקרנה של סרט ישראלי חדש המלווה במפגש עם יוצריו. המכנה המשותף – מדובר בקולנוענים וקולנועניות שיצרו לראשונה בשנות האלפיים ונמצאים אחרי יצירת ביכורים מבטיחה ולפני קריירה מזהירה (בתקווה). כמובן שאין לזלזל בתרומתו של הדור הוותיק יותר לקולנוע הישראלי העכשווי, ובהחלט גם לא תהיה כאן אפליה על רקע של גיל, אבל הרעיון שהנחה את בית אבי חי (ואותי) בגיבוש סדרת המפגשים הללו הוא חשיפת הקהל לקולנוע הפחות ממוסד אך הלא פחות מצויין שעושים כאן בארץ. היה נדמה שזה רק הגיוני לפתוח סדרה שכזו עם רוני קידר ויצירותיה הקצרות והארוכות, במיוחד כשסרטה החדש כבר מוכן.

״סופעולם״, סרטה השני באורך מלא של קידר אחרי ״ג׳ו + בל״ רב התהודה, הוקרן לראשונה בפסטיבל קולנוע דרום במסגרת העצמאית, שם צפיתי בו לראשונה ואף כתבתי עליו קצרות. היה זה בתחילת הקיץ שעבר, שבסופו ערך הסרט את בכורתו התל-אביבית במסגרת פסטיבל אוטופיה, ולנצח ייזכר כחלק מהיבול של התחרות הישראלית הראשונה של הפסטיבל הזה. כעת הגיע הזמן שגם ירושלמים וירושלמיות יהנו ממנו.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מפגשים | עם התגים , , , , | תגובה אחת