"רוז ווטר", סקירה

rosewater2בשנת 2009 יצא העיתונאי הבריטי-ממוצא-אירני, מזיאר בהארי, לסקר במולדתו את הבחירות בין אחמדינג'אד למוסוואי. במהלך שהותו שם השתתף במערכון של התכנית "דיילי שואו" בהנחיית ג'ון סטוארט, והתלוצץ בפני המצלמות על היותו מרגל. השלטונות האיראניים לא השתגעו על הבדיחה הזו, עצרו אותו וכלאו אותו לתקופה בת כמה חודשים בהם ניסו להוציא ממנו וידוי על ריגול לטובת ארה"ב.
את חוויותיו מהתקופה הזו תיאר בספר שנקרא "הם באו בשבילי", שכתב עם איימי מולוי.

ג'ון סטוארט, זוכה 20 פרסי "אמי", אחד מאנשי המדיה החשובים ביותר כיום וקומיקאי נהדר בפני עצמו (לעניות דעתי גם אחד ממנחי האוסקר הטובים ביותר של השנים האחרונות), הרגיש כפי הנראה אחריות לכל העניין, ולכן החליט שאת בכורתו הקולנועית כבמאי יעשה עם הסיפור של בהארי. כך נולד "רוז ווטר"
(Rosewater), דרמת 'מבוסס על סיפור אמיתי', בכיכובו של השחקן המקסיקני (הלוהט) גאל גרסיה ברנאל.

החשש הראשון שמתבדה מהצפייה בסרט היא שלא מדובר בפרוייקט ראווה ציני של סטוארט, כפי שתמיד הייתה סכנה שיהיה, אלא בדרמה כנה המביאה סיפור שראוי להכיר. סטוארט עצמו לא מופיע או מוזכר בסרט, וכל השפעת תכניתו הפופולרית מצטמצמת למינימום.
אז כן, כוונות טובות יש למכביר ב"רוז ווטר", אבל, למרבה הצער, זה גם כל מה שיש לו להציע. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה סקירות | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

סרטים חדשים: ״ערבים רוקדים – זהות שאולה״, ״השופט״, ״רוז ווטר״, ״וינסנט ״הקדוש״״, ״למה זה מגיע לי?״

"השופט"

חמישה סרטים חדשים עולים השבוע לאקרנים בבתי הקולנוע, ולפחות שניים מהם מאתגרים את המושג ״חדשים״. זאת משום ששניהם כבר היו שני סרטי הפתיחה של שני פסטיבלי הקולנוע הגדולים בישראל, אם כי אחד מהם בהחלט מאתגר מושג נוסף – זה של ״סרט פתיחה״. אז למרות שכבר התייחסנו אליהם בעבר נתחיל איתם ואז נעבור אל שלושת חבריהם הטריים מעט יותר. לקינוח – המדריך למה עושים הערב.

״ערבים רוקדים – זהות שאולה״ הוא שמו החדש של סרטו חסר המזל של ערן ריקליס (״הכלה הסורית״, ״עץ לימון״), ע״פ תסריט של סייד קשוע (״עבודה ערבית״). במקור נבחר הסרט לפתוח את פסטיבל הקולנוע של ירושלים, אבל אירועי הקיץ שיבשו את התוכניות, עיכבו את יציאתו להקרנות מסחריות ואף שינו את שמו, שהיה במקור פשוט ״ערבים רוקדים״, כשם אחד הספרים של קשוע עליו מבוסס התסריט. הסרט מתמקד באיאד (תאופיק ברהום), נער ערבי מטירה, שעובר ללמוד בירושלים בתקופת מלחמת המפרץ. הוא מתאהב בנעמי היהודיה (דניאל קיציס) וכמו-מאומץ בידי משפחה מקומית (יעל אבקסיס ומיכאל מושונוב כבנה המשותק). הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אופיר אך לא זכה במאום. ניסיתי את כוחי בכתיבה עליו עבור עכבר העיר, עופר עשה זאת עבור וואלה.

״השופט״ (The Judge) היה סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה, שם צפה בו וכתב עליו אור. בתפקיד הראשי מככב רוברט דאוני ג׳וניור, שלוקח את הדמויות שגילם בסרטי ״איירון מן״ ו״שרלוק הולמס״ אל עולם הדרמה המשפחתית-משפטית, בו לא ביקר שנים ארוכות. הוא מגלם עורך דין מצליח שנאלץ לשוב לעיר הולדתו הקטנה והשנואה כדי לחלוק כבוד אחרון לאימו המנוחה, לפגוש את שני אחיו וגם את אביו (רוברט דובאל), עימו הוא מנהל מערכת יחסים קפואה מאז הילדוּת. תקרית בליל הלוויה מציבה בפני גיבורנו סיטואציה קשה מבחינה רגשית, עת הוא מתבקש להגן על אביו, שופט שעומד למשפט בעצמו. עוד בקאסט: וינסנט ד׳אונופריו, בילי בוב תורונטון וגם ייצוג נשי בדמות ורה פרמיגה, לייטון מיסטר ושרה לנקסטר. גם על הסרט הזה כתבתי לעכבר.

״רוז ווטר״ (Rosewater), הוא לא רק השם העברי המשונה ביותר לסרט מאז ״פוקס קצ׳ר״ (למה לא לתרגם? ולמה הרווח המיותר?), אלא גם הניסיון הקולנועי הראשון של איש הטלוויזיה ג׳ון סטיוארט כבמאי קולנוע. הסיפור מאחורי הסרט מדהים למדי – סטיוארט ראיין לתוכנית האקטואליה הבידורית שלו עיתונאי ממוצא איראני, מזיאר באהרי שמו, והמשטר בארצו לקח ברצינות את הבדיחה וכלאה אותו בעוון ריגול בעבור המערב. לטובת השחזור הקולנועי גוייס קאסט בינלאומי מן השורה הראשונה, החל בגאל גרסיה ברנאל לתפקיד הראשי וכלה בקים בודינה (״פושר״) לתפקיד החוקר והאלוק בילגינר (״שנת חורף״) בתור אבי הגיבור. אולם, אם לשפוט ע״פ התוצאה הסופית, אולי כדי שסטיוארט בכל זאת יתמקד בתפקידו כמגיש ה״דיילי שואו״. אור יספר עוד על כך בסקירה שלו שתגיע בקרוב.

״וינסנט ״הקדוש״״ (St. Vincent) אולי נראה בעברית כמו יותר מרכאות מאותיות, אבל כך נקרא הסרט בעברית אז מחובתנו לדייק. ייתכן שבימים אלה, בהם קדושה אינה מוענקת בקלות כמו בעבר וניסים הם עניין נדיר מאי פעם, היה חשוב למפיצים להבהיר כי וינסנט אינו באמת קדוש, קריצה קריצה. וינסנט הוא ביל מאריי, קשיש בליין שזקוק נואשות לכסף ומוצא הזדמנות עסקית בשמרטפות על בן השכנים החדשים. מערכת יחסים מיוחדת נרקמת בינו ובין הילדון (ג׳יידן ליברהר), למורת רוחה של אימו (מליסה מקארתי) החוששת מההשפעה הרעה. עוד משתתפים בסרטו הארוך הראשון של תיאודור מלפי: נעמי ווטס, כריס או׳דאוד, וטרנס האוורד. גם הפעם אור היה שם כדי לצפות ולרוץ לספר איך היה.

״למה זה מגיע לי?״ (Qu'est-ce qu'on a fait au Bon Dieu?), נציג צרפת לשבוע זה כפי שאפשר ללמוד משמו הלועזי, הוא קומדיה נוספת שמגיעה אלינו מארץ היין והגבינות כדי לגרום לכל האולם לצחוק חוץ ממני. רצה הגורל ויש לי נכות מסויימת – גזענות לא משעשעת אותי, וזהו הנושא היחיד הנידון לאורך כל סרטו של פיליפ דה שברון. העלילה עוקבת אחר משפחה צרפתית בורגנית של שני הורים מבוגרים וארבע בנות. שלוש הראשונות התחתנו עם חתן ממוצא או דת אחרת – מוסלמי, יהודי וסיני – וכעת הרביעית לא יודעת איך לבשר להוריה שבן זוגה הוא, תחזיקו חזק, שחור. אם תהיו מוכנים לרעיון המהפכני של נישואין בין-גזעיים בשנת 2014 (אם כי כולם כולם צרפתים, אגב), סביר להניח שתתגלגלו על הרצפה ממש כפי שקרה בהקרנה בה נכחתי. אני, לעומת זאת, מפסיק להתייחס לסרט הזה מרגע זה ואילך.

פלוס – המון אירועים הערב ותזכורת לבאות

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

אימת החודש – נובמבר 2014: Home, Housebound, Absentia, Grace – The Possession

absentiabannerבחודש הבא כל הרשת תגעש ותרחש עם סיכומי השנה, ואצלנו כמובן גם. "אימת החודש" של דצמבר תהיה בעצם סיכום השנה בתחום האימה, ולכן הפעם זו בעצם הפינה האחרונה השנה בתצורתה השגרתית. והפעם, שלושה סרטים שהמשותף ביניהם הוא בית. ועוד אחד על דיבוק וגירוש שדים עם גימיק מעניין. סתם בשביל לשבור את השגרה.
המשותף לכל הארבעה – כולם סובבים סביב גיבורה צעירה.

בשנים האחרונות האימה הביתית הפכה להיות שכיחה ביותר. כמובן שזה לא משהו חדש והסוג הזה של סרט אימה בלוקיישן אחד מרכזי מתחיל פחות או יותר בתולדות הקולנוע הנראטיבי. אבל בשנים האחרונות, עם הפופולריות הרבה שהסרטים האלו זכו לה, וכמובן היכולת של אנשים פרטיים לקחת מצלמה ולהרים סרט בתנאים מצומצמים, הפך הבית לדבר הכי מעורר פלצות שיש.
הסיבה לכך היא כמובן אקונומית. סרטי אימה הם לרוב סרטים שנעשים בתקציבים קטנים והחסכון בלוקיישנים ושחקנים גורם להרבה מהם להתרכז במקום אחד. מה גם ששיטוט במסדרונות צרים, חדרים שמתחת למדרגות, חריקות מהקומה העליונה וכו', הם אפקטיביים במיוחד.
האימה הביתית גם יכולה לקבל עיבוד לכל מיני סוגים של סרטי אימה. הרוחות והעל טבעי הם כמובן הראשונים שעולים לראש, אבל גם סרטי ה-Home Invasion תפסו תאוצה.

רק השנה פגשנו את You're Next, Resolution, "האנטר", "הבאבדוק", "השער", "קאונטדאון", Cheap Thrills ו-Honeymoon. שזה לא מעט, בטח בהתחשב באלו שקדמו להם, מאז הצלחת "פעילות על-טבעית", "הרוע שבפנים" ו"לזמן את הרוע".

ארבעת הסרטים של "אימת החודש" של נובמבר הם יותר בכיוון של על-טבעי אמנם, אבל הם מנסים, בהצלחה או שלא, לשחק עם הציפיות. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה סקירות | עם התגים , , , , , , , , , | 4 תגובות

בשיתוף עם בית אבי חי: טרום בכורה ירושלמית וחינמית ל״סופעולם״ של רוני קידר

sofolam

אם הייתי מספר לכן ולכם שביום חמישי מגיע סוף העולם לירושלים, זה לא ממש היה מפתיע במיוחד, נכון? סתם עוד כותרת סנסציונית-עאלק מעולם האקטואליה ונבואות הזעם. אבל מה אם אנסח מחדש ואודיע שביום חמישי הקרוב, ה-27 בנובמבר, תתקיים הקרנת טרום בכורה ירושלמית של הסרט ״סופעולם״ של רוני קידר? פתאום זה נהיה מרגש, הלא כן? זה נכון לפחות עבורי, ולא רק משום שזוהי יריית הפתיחה של סדרת אירועים חדשה של בית אבי חי שהיה לי הכבוד לערוך ויהיה לי העונג להנחות.

ביום חמישי האחרון של כל חודש וחודש, מעתה ועד להודעה חדשה, תיערך בירושלים הקרנה של סרט ישראלי חדש המלווה במפגש עם יוצריו. המכנה המשותף – מדובר בקולנוענים וקולנועניות שיצרו לראשונה בשנות האלפיים ונמצאים אחרי יצירת ביכורים מבטיחה ולפני קריירה מזהירה (בתקווה). כמובן שאין לזלזל בתרומתו של הדור הוותיק יותר לקולנוע הישראלי העכשווי, ובהחלט גם לא תהיה כאן אפליה על רקע של גיל, אבל הרעיון שהנחה את בית אבי חי (ואותי) בגיבוש סדרת המפגשים הללו הוא חשיפת הקהל לקולנוע הפחות ממוסד אך הלא פחות מצויין שעושים כאן בארץ. היה נדמה שזה רק הגיוני לפתוח סדרה שכזו עם רוני קידר ויצירותיה הקצרות והארוכות, במיוחד כשסרטה החדש כבר מוכן.

״סופעולם״, סרטה השני באורך מלא של קידר אחרי ״ג׳ו + בל״ רב התהודה, הוקרן לראשונה בפסטיבל קולנוע דרום במסגרת העצמאית, שם צפיתי בו לראשונה ואף כתבתי עליו קצרות. היה זה בתחילת הקיץ שעבר, שבסופו ערך הסרט את בכורתו התל-אביבית במסגרת פסטיבל אוטופיה, ולנצח ייזכר כחלק מהיבול של התחרות הישראלית הראשונה של הפסטיבל הזה. כעת הגיע הזמן שגם ירושלמים וירושלמיות יהנו ממנו.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מפגשים | עם התגים , , , , | תגובה אחת

מתחת לרדאר: ״הרי זה אסון״ (It's a Disaster)

iad-screengrab_1

"מתחת לרדאר" היא פינה חודשית חדשה בבלוג, שמבקשת להציג סרטים חדשים, וחדשים-יחסית, אשר לא זכו לתהודה המגיעה להם לדעתנו. בין אם כי לא הופצו מסחרית בארץ, ובין אם כי תשומת הלב התקשורתית פסחה עליהם משום מה. מדי חודש, תוכלו למצוא כאן סרטים שאולי חמקו מעיניכם, אבל בעינינו ראויים להמלצה ולדיון.

אחת הסיבות העיקריות לכך שסרטים לא מגיעים לאקרנים בארץ היא אם נכשלו קופתית בחו"ל, בייחוד אם מדובר בכשלון קולוסאלי, מוחץ ומהדהד כמו זה שספג סרטו של טוד ברגר – "It's a Disaster". ודווקא היו לסרט כמה נתוני פתיחה טובים. ברגר הוא אחד משני התסריטאים של סדרת "קונג פו פנדה", והוא ליהק לטובת "it's a Disaster" (שלא קיבל שם בעברית, ולכן מעתה והלאה ייקרא שמו "הרי זה אסון") כמה שמות מוכרים ואהובים בתפקידי מפתח. ביניהם: דייויד קרוס וג'וליה סטיילס. שאלתי את עצמי למה הסרט נכשל כל כך בקופות ארה״ב, עד שהגעתי למסקנה שזה בטח צירוף קוסמי של אינספור נסיבות שקטונתי מלפצח. דבר אחד שאני יכולה לומר בוודאות הוא שחבל שכך.

"הרי זה אסון", שיצא באפריל 2013, מתחיל בבראנץ' זוגות של חברים ותיקים. זו מסורת של שנים עבורם, שבשלב הזה רובם סובלים ממנה, ומגיעים מכוח האינרציה, או חוסר-הנעימות. נראה שהגורם שמאחד אותם הוא הזוג המארח, אך למעשה בבראנץ' הזה המארחים מתכננים להודיע לשאר על כך שהם עומדים להתגרש. זה עשוי היה להיות המשבר שיעמוד במרכז המפגש הזה, אלא שזמן קצר לאחר מכן, דופק על דלת הבית שכן בחליפת מגן מוקצנת (בגילומו של ברגר עצמו) ומודיע לחבורה שהוטלו פצצות רדיואקטיביות על ערים מרכזיות בארה"ב, כולל אחת שנמצאת ממש בקרבתם. לנוכחים בבראנץ' אין דרך לאשר את הידיעה הזו, כיוון שכל ערוצי התקשורת נפלו, אבל הם גם לא יכולים לצאת מהבית מחשש שהיא אכן נכונה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה סקירות | עם התגים , , , , , , | 2 תגובות

״משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק ראשון״, סקירה

SP1_D39_13059.dng

והרי הודעה שהתקבלה זה עתה: העורבני החקיין חי! והוא כאן על מנת להרוויח כמה שיותר כסף עבור אולפני ליונסגייט, שכמיטב המסורת החדשה בעיבוד של סדרות ספרי נעורים, פיצלו את הספר האחרון לשני סרטים נפרדים. למי שלא היה בפרקים הקודמים, עכשיו זה לא ממש זמן טוב להצטרף. עקב כך ששני הסרטים הראשונים היו לשוברי קופות ענקיים ברמה שהולידו עוד מספר רב של חיקויים, יוצרי הסרט לא טורחים להסביר לקהל מה קרה. ממש כפי שלא טרחו לבדוק האם הספר של קולינס אכן מכיל מספיק חומר על מנת להחזיק שני סרטים מעניינים באורך מלא.

"משחקי הרעב: עורבני חקיין – שם ארוך מדי" מתחיל בדיוק איפה שהסרט הקודם מסתיים – בנקודה בה אקטים ספורים של מרד נגד ממשל הקפיטול השולט ביד רמה בארץ העתידית פאנם, הופכים למרד של ממש. "משחקי הרעב" אמנם מופיעים בכותר, אבל הם אינם חלק מן הסרט עצמו. במקום חבורה של בני נוער המנסים להרוג זה את זה בחלק השני של הסרט ומתכוננים לכך בחלק הראשון, בסרט החדש אנו חוזים בקבוצה של מורדים המתכוננים לקרב הגדול, שהוא כמובן העניין של הסרט הבא בסדרה. כל הסרט הנוכחי הוא רק טיזר ארוך במיוחד לקראתו. ועדיין, סביר להניח כי הסרט יהפוך לאחד משוברי קופות הגדולים של השנה ושל בכלל. גם בלי קשר לקופות, יש בו מספר רבדים מעניינים.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה סקירות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

"פוקס-קצ'ר", סקירה

foxcatcher2לא לוקח הרבה זמן מתחילת "פוקס-קצ'ר" (Foxcatcher) להבין שמשהו פה איננו כשורה. זה נכון גם למה שקורה בעלילת הסרט, אבל אפילו יותר לדרך בה הוא מסופר.
אילו שמגיעים לסרט מבלי לדעת את פרטי העלילה שלו (בעיני הדרך הכי טובה להכנס לסרט הזה), בוודאי ובוודאי אילו שיודעים לאן הסיפור מתקדם, מוצאים את עצמם לא נינוחים כבר בהתחלה. בסצנה הראשונה בין ג'ון דו פונט (סטיב קארל) ומארק שולץ (צ'נינג טייטום), על אף שהיא סצנת דיאלוג שגרתית לחלוטין, יש הרגשה של משהו מבשר רעות. הדרך בה דו פונט מדבר וצורת יציבתו על הספה, והמצלמה הצידית לשולץ, מבהירים שתוצאות הפגישה הזו לא יהיו נעימות.
כשזה מגיע לאופן בו הסרט מתנהל, התחושה המערערת כבר כנראה השתרשה בשלב הזה. "פוקס-קצ'ר" מתנהג בכל אחת מדקותיו כמו מישהו שכרגע התעורר מהשינה, בשלב שבין יקיצה איטית לחזרה לשגרה. קשה לתאר כמה זה מתסכל, ולעיתים יש רצון לקום, לתפוס את הסרט בכתפיו ולנער אותו.

הדבקות של הסרט בקצב הזה, ושבירת הציפיות כבר בדקותיו הראשונות, אותתו לי לשים לב. אני מבין למה הרבה צופים ינטשו אותו כבר בשלב הזה, אבל מכיוון שאני מעריץ את סרטיו הקודמים של הבמאי, תוך זמן קצר נשאבתי אליו לגמרי. גיליתי שאני נמצא באחד הסרטים הכי מרתקים שראיתי לאחרונה, ובאחד מהיצירות האמריקאיות הכי עוכרות שלווה ומטרידות שחוויתי מחוץ לקולנוע הז'אנריסטי. מדובר במלאכת מחשבת של עשייה, שאני לחלוטין מבין מדוע זיכתה את בנט מילר בפרס הבמאי בפסטיבל קאן. אם כי בכל זאת יש בסרט כמה דברים המונעים ממנו להיות יצירת מופת אמיתית.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה סקירות | עם התגים , , , , , | 9 תגובות

סרטים חדשים: ״פוקס-קצ׳ר״, ״משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק ראשון״ וגם פסטיבל קולנוע בערבה

תמונה 1 מהסרט 1001 גרם

שני סרטים חדשים בלבד עולים השבוע לאקרנים, שניהם גדולים ומדוברים למדי. אחד חולם על אוסקרים, האחר על מזומנים. שניהם יסוקרו כאן בבלוג במקביל לביקורות של אור ושלי לעכבר העיר. בנוסף, חשבתי שיהיה נחמד לחשוף אתכם ואתכן לפסטיבל הקולנוע ״סרטים בערבה״ שיתקיים בשבוע הבא.

״פוקס-קצ׳ר״ (Foxcatcher) הוא סרטו החדש של בנט מילר, במאי ששני סרטיו עד כה היו מועמדים לאוסקר (״טרומן קפוטה״, ״מאניבול״). הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של המתאבק האולימפי זוכה מדליית הזהב מארק שולץ (צ׳נינג טייטום), שקיבל הצעה להיות ממומן בידי מיליונר אקסצנטרי (סטיב קארל תחת מלא איפור) בכדי להיות מוכן למשחקים האולימפיים בסיאול 1988 ולהשיב לאמריקה את תפארתה. את אחיו של מארק, דייב שולץ, דמות מרכזית נוספת בסיפור, מגלם מארק רפאלו, שגם אותו תתקשו כנראה לזהות במבט ראשון. רטנתי על הסרט בעכבר העיר, אור שמח בו הרבה יותר ממני ויכתוב סקירה.

״משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק ראשון״ (The Hunger Games: Mockingjay – Part 1) משיב את ג׳ניפר לורנס אל נעליה של קטניס אוורדין, הנערה ממחוז 12 שאמורה להנהיג מרד נגד הקפיטול המרושע והמשחק הסדיסטי שלו בו בני נוער טובחים זה בזו, וצריכה הפעם גם להציל את פיטה (ג׳וש האצ׳רסון) מציפורניי השליטים חסרי הלב. פרנסיס לורנס, הבמאי של ״משחקי הרעב: התלקחות״, חוזר אל כסאו וכך גם סוללת הכוכבים השבים לתפקידיהם, כולל פיליפ סימור הופמן ז״ל. אור כתב ביקורת לעכבר, עופר יעשה זאת כאן אצלנו בסריטה.

פלוס – פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה- 3 בערבה

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

סרטים מן העבר: "דליקטסן"

Delicatessen1"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

"דליקטסן" (Delicatessen) היא קומדיה צרפתית משנת 1991, שזכתה להתעניינות די מיידית בעת יציאתה. בכורתה הייתה באפריל, והפסטיבל הגדול ביותר לשמה הוא פסטיבל טורונטו. בסוף אותה שנה הסרט היה מועמד לפרס הבאפט"א הבריטי בקטגורית הסרט הכי טוב שלא בשפה האנגלית (והפסיד ל"הפנסים האדומים"), זכה בלא פחות מארבעה פרסי הסזאר (האוסקר הצרפתי) והיה מועמד לשישה אחרים, אם כי לא בקטגוריות הבימוי והסרט, אותם קטף "כל הבקרים שבעולם", סרט שאפשר לומר שנשכח מאז.
אבל יותר מהכל, "דליקטסן" ידוע כסרט שחשף לעולם את הבמאי ז'אן-פייר ז'נה. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה סקירות | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

״לוויה בצהריים״: טרום בכורה חינמית בשיתוף סריטה ובמעמד היוצרים

Funeral_at_Noon1

כבר הרבה זמן לא ערכנו הקרנת טרום בכורה לסרט ישראלי חדש ומצופה מטעם הבלוג. טוב, האמת שזה לא היה כזה מזמן. אבל כבר זמן רב לא רקחנו הקרנה שבה כרטיס עולה אפס שקלים. רגע, בעצם גם זה קרה יחסית בתקופה באחרונה. בכל מקרה, כשנופלת לפתחנו הזדמנות פז אנחנו לא אומרים לא, וכך שב לו מועדון ״לפני כולם ובחינם״ לסיבוב נוסף, לכבוד ״לוויה בצהריים״ – סרטו היפהפה של אדם סנדרסון (כן, אותו אחד שחתום על ״זוהי סדום״) על פי ספרו של ישעיהו קורן ובהפקת ״יולי אוגוסט״. זה יקרה ביום שני ה-1 בדצמבר, כלומר בדיוק עוד שבועיים, בשעה 21:00 באולם 4 של סינמטק תל-אביב. נו, האולם בצבע תכלכל שמניפת אקורדיון פרושה באחד מצדדיו. פתיחת דלתות ב-20:30, פאנל ב-22:30 ובאמצע – הסרט.

עלילת ״לוויה בצהריים״ מתרחשת בישראל של שנות החמישים, ביישוב קטנטן, ומתמקדת בדמותה של הגר (הילה וידור). הגר היא נשואה טריה שהתקשורת שלה עם בעלה (יובל ינאי) היא מינימלית, וקשר טוב מתפתח בינה ובין בן השכנים (מתן אברבך) עליו היא משגיחה. בשל כך, הגר נמשכת לתפקיד חינוכי, שכן היא צריכה לקבל החלטה על קריירה, אבל גם מופעל עליה לחץ להרות לבעלה. את השמרטפות היא הופכת להרפתקה מסוכנת כשהיא והילדון יוצאים לשטח אימונים צבאי, שם היא גם פוגשת בחייל מסוקס (אדריאנו חאובל). כדי להתרשם מהאווירה העוטפת את הסרט אפשר ורצוי לצפות בטריילר.

הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל סן סבסטיאן ומיד לאחר מכן בפסטיבל חיפה, שם זכתה וידור בפרס השחקנית הטובה ביותר. לאחר מכן ניסה הסרט את כוחו במירוץ לאופיר, בעידודנו יש לציין, וקיבל שלוש מועמדויות: עבור הצילום של נדב הקסלמן, העיצוב האמנותי של כרמלה סנדרסון ועיצוב התלבושות של לאורה שיים. חלק מהשמות שהוזכרו כאן יהיו איתנו על הבמה ביום האירוע, לשיחה שתיערך לאחר ההקרנה. זאת משום שכעת הגיע זמן מבחן הקהל עבור הסרט, והיינו רוצים שתהיו שם באולם יחד איתנו ואף תשתתפו בדיון שילווה את ההקרנה. אם הצלחנו לעורר סקרנות, הנה מה שצריך לעשות כדי להשתתף ופרטים נוספים. בהזדמנות זו אודה ליח״צ על קיום האירוע והתמונות בפוסט זה, ואודה מראש למשתתפי הפאנל העתידי, שאני מקווה שיהיה מעניין לפחות כמו הסרט.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מפגשים | עם התגים , , , , , , , , , | 3 תגובות