הסרטים הגדולים עם נחמן אינגבר, עונה 2 פרק 11: "מצב רוח לאהבה" של וונג קאר-וואי

בשעה טובה הגענו לפרק ה-11 והאחרון בעונה השנייה של סדרת הפודקאסטים בהם אנחנו (פבלו אוטין ועופר ליברגל) מארחים את הגראנדמאסטר שלנו, נחמן אינגבר, לשיחה על הסרטים האוהבים עליו. בעונה השנייה ביקשנו מנחמן לבחור את הסרטים האהובים עליו משנות החמישים ועד ימינו ויצאנו למסע חובק עולם שהחל אומנם בחנייה ממושכת בארה"ב, אבל המשיך משם לסרט איטלקי-רוסי, לבלגיה, יוון, יפן, איראן. עכשיו, בתחנה האחרונה, אנו מגיעים לקולנוע של עיר/טריטוריה שהיא אוטונומיה של בינלאומיות – הונג קונג.

נחמן בחר לעסוק בסרט של וונג קאר וואי, במאי שפרץ בסוף שנות השמונים עם סדרה של סרטים שהציגו קולנוע מסוגנן ומודע לעצמו, המשלב בין רומנטיקה ואהדה לדמויות החיות לעיתים בשולי החברה. הקולנוע של וונג קאר וואי מזגזג בין סרטי פשע עשויים לסאגות היסטוריות, בין שוטרים פורעי חוק, מלצריות, ופקידים אפורים. הסרט עליו בחר נחמן לדבר, "מצב רוח לאהבה" (In the Mood for Love), מציג סיפור אהבה פשוט המורכב מרגעים קטנים, על גבר ואישה בודדים ונבגדים שמוצאים זה את זו ולא יודעים עד לאיזו דרגה לממש את הקשר ביניהם.

אבל זהו לא רק סרט על אהבה, אלא גם סרט על זיכרון האהבה, זיכרון של תקופה היסטורית וניסיון של הקולנוע לתאר בשפה חזותית ודינמית את הדברים אשר אינם ניתנים לתיאור. בפודקאסט הפעם אנו מדברים על המפגש בין תרבות סינית לתרבות מערבית ועל תרבות בכלל, על המדיום הקולנועי, על היתרונות של קיטש, וגם מנסים לגעת בנושאים החמקמקים של זיכרון ואהבה.

להשמעת הקובץ במחשב או בסלולרי: "מצב רוח לאהבה" (להורדה: כפתור ימני ושמירה)

להאזנה כאן בבלוג:

(אורך הפודקאסט: 49:03)

נושאי הנחמןקאסט:

00:00 הקולנוע של וונג קאר-וואי כמיזוג בין תרבויות המזרח והמערב והמשמעות בהקשר של זהויות לאומיות בימינו.

4:47 וונג קאר-וואי וקולנוע מחוץ להיסטוריה.

12:06 אהבה אבודה עוד לפני שהתממשה: האסתטיקה של הזיכרון.

23:11  לא סרט אלא זיכרון של סרט שהיה יכול להיות: שיטת העבודה של וונג קאר-וואי.

27:17 קיטש, בנאליות והחמצה: הגאונות המנייריסטית של וונג קאר-וואי.

35:18 הם לא גיבורי הסרט, הם הקורבנות: ניתוח הדמויות, "ביקור התזמורת" והמשך הדיון על החמצה כמצב אנושי.

44:38 מה קרה לוונג קאר-וואי מאז "מצב רוח לאהבה"? וסיכום העונה השנייה של הנחמןקאסט.

*תיקון טעות. פבלו מבקש לתקן כי במהלך הפודקאסט הוא התבלבל ואמר ש"מצב רוח לאהבה" ו"2046" צולמו ביחד והיו אמורים להיות סרט אחד. הם אכן צולמו במקביל (לפחות לתקופה מסוימת, כי וונג התחייב להתחיל את הפרויקט "2046" ולא הספיק לסיים את "מצב רוח באהבה" בזמן), אך הם לא היו אמורים להיות סרט אחד. 

הפרקים הקודמים בסדרה:

עונה 2 פרק 1: "השיחה", פרנסיס פורד קופולה.
עונה 2 פרק 2: "רחובות זועמים", מרטין סקורסזה.
עונה 2 פרק 3: "שביל הזעם", טרנס מאליק.
עונה 2 פרק 4: "נאשוויל", רוברט אלטמן.
עונה 2 פרק 5: "ביג לבובסקי", האחים כהן.
עונה 2 פרק 6: "נוסטלגיה", אנדריי טארקובסקי.
עונה 2 פרק 7: "רוזטה", האחים דארדן.
עונה 2 פרק 8: "נוף בערפל", תיאו אנגלופולוס
עונה 2 פרק 9: "זיקוקין די-נור", טאקשי קיטאנו
עונה 2 פרק 10: "טעם הדובדבן", עבאס קיארוסטמי

לפרקי העונה הראשונה לחצו כאן.

נתראה בעונה הבאה: הסרטים הגדולים של הקולנוע הישראלי החדש.

״משחק החיקוי״: כרטיסים בהנחה לטרום-בכורה בחולון בחסות פרינט סקרין

ביום רביעי שעבר סיפרתי על הקרנת טרום-בכורה של הסרט ״משחק החיקוי״ (The Imitation Game), שתתקיים השבוע בסינמטק חולון כחלק מערב מקדים של פסטיבל פרינט סקרין לתרבות דיגיטלית. מאז ועד היום הספקתי לארגן כרטיסים בהנחה לקוראי וקוראות הבלוג, שהיא שווה בעוצמתה לזו של ידידי הפסטיבל – 25 ש״ח הכרטיס במקום 38 ש״ח (כלומר שליש מהמחיר, על חשבוננו). ההקרנה תתקיים ביום שלישי ה-9 בדצמבר (כן, עוד יומיים), בשעה 21:00 בסינמטק חולון. אני לגמרי אהיה שם, כדי לתפוס אפילו לפני הקרנת העיתונאים את אחד הסרטים המדוברים של התקופה, שנחשב כרגע למועמד מוביל במירוץ לאוסקר, וחשוב מכך, מציג את בנדיקט קאמברבץ׳ בתפקיד אלן טיורינג, כנראה הבנאדם הכי מעניין שחי.

טיורינג היה מתמטיקאי גאון שהניח את היסודות לשפת המחשב ומדעי המחשב כפי שאנו מכירים אותם כיום כבר באמצע המאה הקודמת, והמציא את ״מבחן טיורינג״, הבודק האם ישות כלשהי שהיא בעלת בינה הינה אדם או מכונה. הוא גם היה הומוסקסואל נרדף שנכלא בעוון נטיותיו המיניות והפך לאחת האבדות הגדולות של האנושות בשל כך. הסרט מתמקד בתקופה שקדמה לאירועים אלה, עת נשכר טיורינג לפצח את מכונת ההצפנה הנאצית שכונתה ״אניגמה״, עבור בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. הדבר הוביל בסופו של דבר ליצירת ״מכונת טיורינג״, המודל הראשוני למחשב. סיפור חיים מרתק, כאמור, ועכשיו דמיינו את קאמברבץ׳ האדיר בעוד תפקיד של בריטי מבריק ואקסצנטרי, אותו שכלל בסדרה ״שרלוק״.

את הסרט ביים מורטן טילדום הנורווגי (״ציידי הראשים״), ע״פ תסריט של גראהם מור, שמצידו מבוסס על ספר של אנדרו הודג׳נס, שכבר עובד בעבר לסרט טלוויזיה אודות טיורינג. לצידו של קאמברבץ׳ תוכלו למצוא את קירה נייטלי, מתיו גוד, רורי קינר ומארק סטרונג (בתפקיד האיש הרע? הליהוק הקבוע שלו). את הסרט תקדים הרצאה של מושון זר אביב, מעצב ואקטיביסט מדיה, על עבודתו של טיורינג ובתקווה אישית שלי גם על הטייטל שלו. בנוסף, נקבל הצצה ראשונה לנושא עימו יבחר פסטיבל פרינט סקרין הבא להתמודד בשבוע השנתי שלו בסינמטק חולון.

מה עושים כדי לקבל את ההנחה? שתי אפשרויות. ניתן לגשת לקופות באופן ספונטני ביום האירוע ולהגיד שהגעתם והגעתן דרך סריטה, וכך לשלם רק 25 ש״ח על כל כרטיס. אופציה נוספת, המאפשרת גם הזמנה מראש, היא הרשמה לרשימת התפוצה של הפסטיבל. פרטים נוספים על הערב הזה אפשר למצוא בדף האירוע בפייסבוק, או באתר סינמטק חולון. ונדמה לי שכיסיתי הכל, אז נתראה שם.

"ערבים רוקדים – זהות שאולה", סקירה אורחת

הקדמת אורון: את הסקירה הבאה כתב שני קיניסו, שמאז היותו תלמיד תיכון מפרסם את דעותיו המפורטות והמנומקות בנושאים קולנועיים בפרופיל הפייסבוק שלו, ואף מרצה על סרטים קלאסיים ועכשוויים בסינמטק שדרות, הקרוב למקום מגוריו. הוא שבה את לב הבלוג בידענות ובתשוקה שלו לאמנות השביעית, ברמה שלא הייתה מביישת מבוגרים ממנו, וכל זאת עוד לפני שמלאו לו 20. חשבתי לתת לו צ'אנס לכתוב עבור סריטה, גם בתור קורא ותיק שלנו. תהיו נחמדים אליו.

כמו במרבית סרטיו הקודמים של ערן ריקליס, גם בסרטו החדש "ערבים רוקדים – זהות שאולה" העדינות בה הוא עוסק בנושאים רגישים ונפיצים מאוד שורה על כל רגע ורגע בסרט. אך זוהי אינה עדינות נאיבית או עדינות שמרככת את אמירותיו של הסרט החשוב הזה. זוהי עדינות מפוקחת ומחוכמת, עדינות שמתקיימת בסביבה ובמציאות כאוטיות, שהן על המסך והן מחוצה לו כל כך זקוקות לעדינות נוסח ריקליס – כזו שמודעותה לסביבה המוחלטת, אך אינה נכנעת למציאות המכוערת שמקיפה אותה, אלא ממשיכה להתקיים בכל תנאי ולשרות גם על הרגעים הקשים ביותר. היא אינה מרככת את האירועים שקורים בה, אבל היא כן מצליחה לנסוך על הרגעים הבודדים שאינם כאלה סוג של פיוט.

אני חושב שכבר אין צורך לספר על כמות המכשולים שעבר הסרט עד עלייתו לאקרנים ביום חמישי האחרון. תלאות אלה רק מעבות עוד יותר את מסריו של הסרט, ובפן מסוים אף מוסיפות עלילה נוספת לעלילותיו הרבות. אף על פי כן, אני חושב שזה היה מיותר להוסיף את השם "זהות שאולה" לצד שם הסרט המקורי. נראה שזה בא לרצות קהל מתלהם, ריצוי שהסרט עצמו כלל אינו מחפש לספק. יחד עם זאת, דווקא בגלל אירועי החודשים האחרונים – על שלל זירותיהם וסוגיהם – זהו אולי הסרט שהכי צריך לראות כרגע בקולנוע.

״6 גיבורים״, סקירה

הסרט "6 גיבורים" (Big Hero 6) מציג לא רק את ששת גיבורי-העל שבכותרת, אלא גם איחוד של שתי מעצמות-על בעולם הפקת הקולנוע. הראשונה היא אולפני האנימציה של דיסני, כנראה אולפני האנימציה הידועים והמצליחים בתולדות הקולנוע, אשר נמצאים בשנים האחרונות בתקופה טובה מאז ההשתלטות של אנשי אולפני פיקסאר על העמדות היצירתיות בחברה. הסרט שלהם שיצא לפני שנה, "לשבור את הקרח" הפך ללהיט בקנה מידה שגם האופטימיים ביותר מקרב ראשי האולפן לא יכלו לחזות.

כוח העל השני, הקשור בצורה טבעית יותר לגיבורי-על, היא חברת מארוול, כבר מזמן לא רק מותג קומיקס מוביל, אלא גם אחד מן המותגים החזקים ביותר בעולם הקולנוע. בין עם בסדרת סרטים שמופקת על ידי אולפני מארוול עצמם ("הנוקמים" וכל סרטי הסולו שלהם, "שומרי הגלקסיה") ובין עם על ידי סרטי קומיקס מבית מארוול שהזכויות שלהם שייכות לאולפנים אחרים ("ספיידרמן", "אקס-מן"). האיחוד בין שני כוחות-העל הללו היה רק שאלה של זמן, שכן חברת ההפקות של מארוול נרכשה על ידי אולפני דיסני כבר ב-2009. אולם, עד סרט זה, שתי ביצי הזהב של דיסני עשו כסף בנפרד, כאשר הסדרות המוכרות של מארוול עושות את הכסף שלהן בלייב-אקשן ואולפני האנימציה ממשיכים בשלהם. כעת, הגיע האיחוד.

במאי האנמיציה דון היל וכריס וויליאמס חברו יחד לפרוייקט, עיבוד לקומיקס לא מאוד ידוע של מארוול על קבוצת גיבורים שמבוססת בתחילה ביפן לפני שנוספים לה חברים אמריקאים. הסרט עצמו מתרחש בסאן-פרנסוקיו, מן גרסא אלטרנטיבית לסאן-פרנסיסקו אשר בה לתרבות היפנית יש השפעה רבה, הן מבחינת העיצוב והן מבחינת האוכלוסייה. זה מאפשר לסרט להציג גם את הגיבור הבין-גזעי הראשון של דיסני – הילד הירו (מבטאים את זה כמו כותרת הסרט, אבל כותבים את זה בצורה שונה) שבגיל 13 הוא כבר גאון שצריך לבחור אם בכלל לבזבז את זמנו באוניברסיטה. ההמצאות שלו ושל אחיו הגדול מהוות את הבסיס לעלילה הלעיתים-רופפת אבל בסך הכל מאוד מספקת של הסרט.

"גאווה", סקירה

הסרט "גאווה" (Pride) הוא אחד הסרטים הבריטיים המדוברים ביותר של השנה האחרונה, אבל למעשה, הוא תוצר של היסטוריה קולנועית בת כמעט 17 שנים.
שנת 1997 הקולנועית תזכר בעיקר בזכות "טיטניק". הפקת הפאר של ג'יימס קאמרון שהטביעה את יוצריה בהררים של דולרים, זכתה ב-11 פרסי אוסקר (כולל הסרט והבימוי), וכיום ניצבת במקום השני בטבלת הסרטים המרוויחים ביותר בכל הזמנים. מקום אחד אחרי "אוואטר".
אבל "טיטניק" לא הייתה ההצלחה הפנומנלית הקולנועית היחידה של אותה שנה. סרט אחד נוסף, שהופק בתקציב של כמעט עשירית מהמפלצת של קאמרון, הרחק מהוליווד, לא רק שעשה חיל בקופות, אלא גם השפעתו ניכרת עד היום, כאילו נעשה לפני שנתיים בלבד.

הסרט המדובר הוא "ללכת עד הסוף" (The Full Monty). קומדיה קטנה וטובת לב על קבוצת מובטלים בעיירה בריטית ענייה בעקבות שלטונה של ראשת הממשלה מרגרט תאצ'ר, המחליטה ביאושה לנסות להפסיק לעמוד בלשכת התעסוקה ולהפוך ללהקת חשפנים. הסרט, שנעשה בתקציב של 3.5 מיליון, הפך לשיחת היום, הכניס מעל 200 מיליון ברחבי העולם, והתמודד נגד "טיטניק" עצמו באוסקר, שם היה מועמד לפרסי הסרט, הבימוי, התסריט והמוזיקה המקורית לקומדיה (וזו הייתה זכייתו היחידה).
ההצלחה של הסרט פרצה את הסכר, ושצף בלתי נפסק של סרטים על מעמד הפועלים האומלל של אנגליה בשנות השמונים שטף את המסכים. זה המשיך עם "התזמורת", "להציל את גרייס", "להעיר את נד" והמשיך בכח אל תוך שנות האלפיים עם "בילי אליוט" שהצית את הכל מחדש.
17 שנים זה הרבה זמן, ובמהלך השנים שחלפו התת-ז'אנר הזה של קומדיות מתקופת התאצ'ריזם קצת התחילו לעייף.
ואז הגיעו הגייז.

סרטים חדשים: "לוויה בצהריים", "6 גיבורים", "גאווה", "איך להיפטר מהבוס 2", "שבויה", "העלמותה של אלינור ריגבי"

אני יודע שיום רביעי היום, אבל חשבתי לנסות להעלות לאוויר את פוסט הסרטים החדשים השבועי כבר עכשיו, כי יש לנו הרבה סקירות לסופש. שישה סרטים חדשים עולים היום בבתי הקולנוע, ובאופן משעשע שניים מהם כוללים מספרים בכותרת, מה שמפתה אותי לסדר לפיהם את הפוסט (2 ו-6). אבל נראה לי שאעמוד בפיתוי ואלך על הסידור הרגיל, שנותן קדימות ברוב המקרים לקולנוע הישראלי ואז ממשיך מטה בסדר חשיבות או עניין יורד. בפינת הפלוס תמצאו כמה סרטונים שהצטברו בתיבת הדואר של המערכת וכן התייחסות ראשונית לקדחת סיכומי השנה שתחולל במהלך החודש. עוד עדכון בעניין סיכום תקופה – אני מקווה ומאמין שזהו השבוע האחרון של הבלוג במשכנו הנוכחי, כי ביתנו החדש מוכן סוף סוף.

"לוויה בצהריים", סרטו של אדם סנדרסון ("זוהי סדום"), מבוסס על ספרו של ישעיהו קורן באותה השם ועוקב אחר הגר (הילה וידור), המתגוררת ביישוב קטן בישראל של שנות החמישים. החברה מצפה ממנה לדברים מסויימים, אבל היא בשלה, וקשר מיוחד נרקם בינה ובין בן השכנים (מתן אברבך). מכאן קצרה הדרך להרפתקה מסוכנת, ההופכת למשל שמרומם את הסרט אל מעבר לעלילתו. הסרט כבר נידון כאן בבלוג במספר הזדמנויות. ראשית פגשנו אותה בפסטיבל חיפה 2013, אז כתב עליו אור. בהמשך, היה אמור הסרט להיות חלק מפרסי אופיר של אותה השנה אבל השתתף למעשה רק ב-2014, שם הסתפק בשלוש מועמדויות, למורת רוחנו (קיוונו ליותר). למזלנו, התאפשר לנו לערוך אירוע טרום-הבכורה החינמי שהתקיים השבוע, שם הבהרנו את חיבתינו (אני מקווה). השלב הבא הוא כמובן טקסטים ממוקדים על הסרט, מה שכבר עשיתי עבור עכבר העיר השבוע ועופר יעשה בקרוב גם אצלנו.

"6 גיבורים" (Big Hero 6) הוא המנה הדיסנאית המונפשת לחורף זה, המבוססת על קומיקס של מארוול (שגם היא כבר חלק מתאגיד דיסני התמנוני). הסיפור מתרחש בעיר הבדיונית סן-פרנסוקיו, ומתחקה אחר הירו האמדה, גאון צעיר וחסר מוטיבציה שמגלה התרגשות פתאומית נוכח המצאתו של אחיו – רובוט מטפל בשם ביימקס. הירו מעוניין ללכת בדרכו של אחיו הבכור וללמוד בבית ספר עתיר טכנולוגיה, אבל אירועים טרגיים מאלצים אותו לשנות את חייו ומפעילים תגובת שרשרת שתגרום לו, לביימקס הרובוט ולעוד ארבעה ממציאים צעירים להפוך ליחידת גיבורי-על שתגן על העיר מאימתו של נבל במסכת קבוקי וצבא הרובוטים המיניאטורי שלו. במאיי האנימציה הם דון הול ("פו הדב") וכריס וויליאמס ("בולט"). כתבתי על הסרט החביב הזה לעכבר העיר, עופר התרשם יותר ממני ויעשה זאת כאן בסריטה.

"גאווה" (Pride), נציג הממלכה המאוחדת לשבוע זה, מביא אל המסך את סיפורה האמיתי של שביתת הכורים מווילס בבריטניה של אמצע שנות ה-80 ושיא שלטון תאצ'ר. כורי הפחם זוכים בחיזוק לא צפוי מצידה של הקהילה הגאה בלונדון, שמצליחה לאסוף תרומות נכבדות עבור השובתים אבל בכל זאת מתקשה להתמודד מול ההומופוביה הגואה. מתיו וורצ'אס, איש תיאטרון עם סרט אחד נוסף בעברו ("סימפטיקו"), ביים את תסריט הביכורים של סטיבן ברספורד. הקאסט הוא תענוג של ממש, החל מוותיקים ואהובים דוגמת ביל ניי, אימלדה סטונטון, דומיניק ווסט ופאדי קונסידיין, ועד הדור הצעיר יותר אותו מובילים בן שנצר, ג'ורג' מקיי, פיי מארסיי, ג'וזף גילגאן וג'סיקה גאנינג. גם הפעם תוכלו למצוא את דעתי (האוהדת למדי) בעכבר העיר, ומי שיהיה אמון הפעם על סקירה לבלוג הוא אור.

"איך להיפטר מהבוס 2" (Horrible Bosses 2) ממשיך את הקומדיה משנת 2011 שכותרתה היא עלילתה. ג'ייסון בייטמן, ג'ייסון סודקיס וצ'ארלי דיי שבים אל תפקידיהם המקוריים, מחוזקים בג'ניפר אניסטון, קווין ספייסי וג'יימי פוקס, גם הם מכוכבי הפרק הקודם. השלישיה הראשונה מחליטה לפתוח עסק משלה, ומשקיע פוטנציאלי (כריסטוף וולץ) מסבן אותם כהוגן. כנקמה, הם מחליטים לחטוף את בנו (כריס פיין), שדווקא משתף פעולה באופן מפתיע. הבמאי הוא שון אנדרס ("אנחנו המילרים", "סקס דרייב").

"שבויה" (The Captive), שלא רבים זוכרים זאת אבל התמודד בפסטיבל קאן האחרון על דקל הזהב, הוא סרטו החדש של אטום אגויאן ("המתיקות שאחרי", "אררט") בכיכובו של ריאן ריינולדס. השחקן מגלם אב שבתו נעלמה באופן מסתורי לפני מספר שנים וכעת צפים ועולים פרטים חדשים על הפרשה. עוד בקאסט: סקוט ספידמן, רוזריו דוסון, ברוס גרינווד ואלכסיה פסט ("גרייס – הדיבוק") בתפקיד הנעדרת.

"העלמותה של אלינור ריגבי" (The Disappearance of Eleanor Rigby: Them) גם הוא ממשיך את הטרנד השנתי של היעלמויות מסתוריות, כפי שניתן ללמוד משמו. בדומה ל"נעלמת", זהו סיפורו של זוג (ג'יימס מקאבוי וג'סיקה צ'סטיין) שהצלע הנשית בו מתאדה והצופים זוכים לראות את נקודת המבט הגברית והנשית לאירועים שהובילה לכך. אלא שזוהי לא הגרסה המקורית לסרטו הראשון והשאפתני של נד בנסון. במקור, חולק "אלינור ריגבי" לשני חלקים – "Him" ו-"Her". מה שיוקרן בישראל היא גרסת המפיק, הארווי וויינסטין, זו המכונה "Them", המשלבת בין שני הסרטים, שכל אחד מהם בן כשעה וחצי במקור, לכדי סרט אחד בן שעתיים. אור הסביר על כך, וגם שטח את דעתו על הסרט עוד בפסטיבל חיפה. באופן אישי, הייתי מעדיף לחכות לאופציה לצפות בסרט הכפול, כפי שהבמאי דמיין אותו, ולא בחזון של המפיק הדורסני והמתערב יתר על המידה שלו. אבל לשם השוואה יש צורך לצפות בכל הגרסאות. התלבטות.

פלוס – מתחילים לסכם שנה, וגם לקט סרטונים מוצלחים שאולי כבר ראיתם או ראיתן במקומות אחרים

דאבל פיצ'ר: "פוקס-קצ'ר", "רוז ווטר", "השופט"

קודם כל, אני רוצה להגיד לתודה לאלו ששאלו איפה הייתה פינת הדאבל-פיצ'ר בשבועיים האחרונים. זה נחמד לדעת שאנשים מחכים לזה, ואני מבטיח להיות יותר עקבי בשנת 2015.

השבוע שלושה סרטים אמריקאיים, אמריקאיים במיוחד אפשר לציין, עושים הופעת אורח בפינה. חשבתי אולי לנצל את הבמה כדי לכתוב על סרטים שטרם התבטאתי בהקשרם, כמו "משחקי הרעב: באנו לקחת לכם עוד כסף" (אם כי כן כתבתי עליו ל"עכבר העיר") או "ערבים רוקדים – זהות שאולה", אבל הלכתי עם הדברים שעניינו אותי יותר בהקשר של הפוסט.

"פוקס-קצ'ר", בעיני אחד מהטובים של השנה, זכה לתגובה הרבה יותר צוננת ממה שחשבתי שיזכה לה בביקורת הישראלית. על הצלחותיו של סרטו של בנט מילר ניסיתי לפרט בסקירה שלו משבוע שעבר; לעומתו, "רוז ווטר", אחת האכזבות של השנה, קיבל בדיוק את היחס הביקורתי שהוא ראוי לו; ו"השופט" היה הסרט שפתח את פסטיבל חיפה האחרון. כתבתי עליו אז בשעת לילה מאוחרת, ומסתבר שמה שחשתי לגביו אז התברר כקונצנזוס בשעת יציאתו.
אליהם יצטרפו יצירת מופת מינימליסטית, סרט אייטיזי במיוחד וקומדיה מרירה שהלוואי ויותר אנשים יכירו.

מסע מוזר אל סרטיו הראשונים של הבמאי היווני ניקוס ניקולאידיס

הסיפור של הפוסט הזה מתחיל בספטמבר השנה, בו המגיב העונה לשם סינפיל הגיב לפוסט של אור וביקש שנכתוב על הסרט "Singapore Sling" של הבמאי ניקוס ניקולאידיס. הוא גם כתב שזהו הסרט המזעזע והמטריד ביותר בתולדות הקולנוע – וגם ציין כי אותו ניקולאידיס הוא גדול במאי יוון. האמת היא שאף אחד מן הכותבים בבלוג לא שמע, או לפחות לא זכר, את שמו של היוצר. בכל זאת, הבלוג נותר קשוב לבקשה, או לכל הפחות מסוקרן. וכיוון שהבקשה של סינפיל הייתה, במידת האפשר, לא רק סקירה על הסרט המדובר אלא על כל הקריירה של הבמאי היווני, התחלתי לצפות בכל סרטיו. או לפחות בכל סרטיו עד לאותו "סינגפור סלינג" נודע/נודע-לשמצה.

מסקנת הביניים שלי היא שאמנם לא מדובר, לדעתי, בגדול במאי יוון, אבל כן בבמאי מעניין, וכזה שללא ספק השפיע על לא מעט דברים בקולנוע היווני העכשווי ("שיני כלב" בולט בהקשר זה). זהו במאי שסרטיו מטרידים וקשים מאוד לצפייה, בשל מה שמוצג בהם והדרך הפרובוקטיבית בה הדברים מוצגים. ניקולאידיס אינו במאי שחוסך מן הקהל סצנות אלימות המתוארות בקלילות, או מפחד להראות עירום נשי (עירום גברי נדיר למצוא אצלו) לצד סצנות המציגות מיניות גלויה ולא סטנדרטית.

יותר מכל, הוא הזכיר לי את הבמאי האיטקלי מרקו פררי, בתיאור של התנהגות דמויות מבלי שיפוט מוסרי, שעה שהדמויות חורגות מכללי הטאבו החברתי. ניקולאידיס הוא במאי שלא פעם הולך רחוק מדי – אבל זה גם הקסם שלו. הוא מציג סיטואציות של סטיות חברתיות לא רק בלי שיפוט, אלא גם בלי לתת הסברים פסיכולוגים מפורטים מדי, כאשר הצופה אף פעם לא יודע עד כמה הוא מבקר את התופעה ועד כמה הוא נהנה מהצגתה. הוא גם מאוד נהנה מאזכורים לתרבות הפופ, בעיקר לקולנוע הוליוודי של שנות ה-40 וה-50.

הייתי רוצה לכתוב שסרטיו הטובים יותר הם הסרטים בהם הוא מעדן מעט את הבוטות שלו, אבל איני יודע אם זה המקרה, משום ש"סינגפור סלינג" הוא לא רק הסרט הבוטה ביותר של הבמאי שיצא לי לראות, אלא אולי גם סרטו הטוב ביותר. אבל בכל מקרה לא אדון בו בטקסט זה, אשר יסקור בקצרה את כל הסרטים הארוכים שביים ניקולאידיס עד אותו סרט, שנעסוק בו בנפרד כאן בבלוג בעתיד.

Euridice BA 2O37

הסרטים הגדולים עם נחמן אינגבר, עונה 2 פרק 10: "טעם הדובדבן" של עבאס קיארוסטמי

הנה הגענו כבר לפרק העשירי בעונה השנייה של סדרת הפודקאסטים בה אנחנו (פבלו אוטין ועופר ליברגל) גאים לארח את נחמן אינגבר לשיחה על אחד מהסרטים האהובים עליו. הפעם אנו משוטטים בארץ שרוב הישראלים מכירים בעיקר דרך איומים המושמעים בחדשות, אבל שוחרי הקולנוע מכירים אותה גם כאחד מן המקומות שמייצרים את הקולנוע הייחודי והמרתק ביותר – איראן.

הקולנוע האיראני העמיד שורה לא קצרה של יוצרים בעלי מגע אישי ויכולת לייצר סיפור מרגש ומעמיק דווקא נוכח תקציב מוגבל שעומד לרשותם והגבלות שונות שהמדינה הדתית מטילה על יוצריה. ובכל זאת, דומה כי הבמאי שלו אנו מקדישים את הנחמןקאסט הנוכחי הוא השם היודע ביותר – עבאס קיארוסטמי.

קיארוסטמי הוא במאי שיוצרי קולנוע אוהבים מאוד, בזכות היכולת שלו להעביר הרבה באמצעים פשוטים לכאורה – באורח פלא, בסרטים שלו כל פרח שניצב בשולי הפריים מקבל נופך כלשהו, מבלי שהסרט מרגיש כאילו הוא כופה את המסר שלו על הצופה. קיארוסטמי מייצר קולנוע מינימליסטי בשימוש שלו בשפה הקולנועית, אבל דווקא משום כך הוא מרגיש מלא ומסעיר, עבור הצופים שמוכנים ללכת בשביל אותו הוא מתווה.

נחמן בחר לדבר על "טעם הדובדבן" (Taste of Cherry) שזיכה את קיארוסטמי בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן של שנת 1997. כמו ברבים מסרטי הבמאי, העלילה פשוטה מאוד – אדם נוסע במכוניתו בחיפוש אחר אדם שיסכים לבקשה לא שגרתית ומורכבת מבחינה אתית שהוא דורש. על הדרך הוא פוגש שלושה אנשים שונים ודרך שיחה עימם מועבר גם הסיפור שלהם. כמו בסרטים רבים בקולנוע האיראני, מדובר גם בסרט על עשיית הסרט.

מטבע הדברים, השיחה שלנו יוצאת מן הסרט הזה לקולנוע של קיארוסטמי בכלל ומשם לקולנוע האיראני בכלל וגם לחיים עצמם, עם הקסם הרב והכאב הרב לא פחות שכלול בהם. כי היצירות הפשוטות לכאורה של קיארוסטמי מצליחות לזקק מחשבות על החיים.

"וינסנט "הקדוש"", סקירה

וינסנט הוא גבר מבוגר, עני, מוזנח ונרגן, שגר בבית מתפורר עם חתול. הוא מיזנטרופ, שותה בלי הפסקה, מעשן, מהמר, ובנוסף לכל אלו חייב כסף לכל מיני אנשים מפוקפקים. אפשר להרגיש שהוא גם לא בדיוק מריח מאפטר-שייב. בתחילת "וינסנט הקדוש" (St. Vincent) אנחנו פוגשים אותו בנקודה מאוד נמוכה בחיים שלו, ולא נראה שהוא לגמרי יכול לצאת ממנה.
בוקר אחד הוא מגלה ששכנים חדשים עוברים לגור לידו, ולא סתם שכנים אלא משפחה חד הורית, שכוללת אישה פגועה ורגישה, וילד בגיל בית הספר היסודי. האינטרקציה ביניהם לא מתחילה נורא טוב, אבל את מה שיקרה בהמשך אתם כבר יודעים היטב, כי כנראה ראיתם את זה ב-20 סרטים אחרים, או שכבר סתם ראיתם את "הכי טוב שיש" 20 פעמים.

האמת המרה היא שאם "וינסנט הקדוש" היה מתרחש בכפר קטן בסין או בצרפת, כנראה שלא הייתי טורח לראות אותו. אלו בדיוק התקצירים שגורמים לי לפהק מלוא הציניות ולהנהנן בנימוס בזמן שאנשים אחרים אומרים לי כמה הם התמוגגו מהסרט הזה, ואם לא הייתי מבקר קטנוני הייתי יכול נורא לאהוב.
אבל הפעם זה שונה כי אכן מאוד נהנתי מהסרט. וזה בעיקר בגלל שיש לו משהו אחד ספציפי, משהו שלא תמצאו בכל סין הענקית, וזה, כמובן, השחקן ביל מארי.