"לרומא באהבה", סקירה

וודי אלן הוא כנראה הבמאי האהוב עלי. ראיתי כבר למעלה מ-40 שלו, כמעט את כולם יותר מפעם אחת, רובם אף שלוש פעמים ויותר. בשנים האחרונות כבר הפנמתי שאני לא אזכה ממנו ליצירת מופת נוספת, אבל תמיד סמכתי עליו (או על עצמי) שלא אסבול בסרטים שלו. דבר זה השתנה לפרקים ארוכים מדי בסרטו האחרון לרומא באהבה (To Rome with Love). סבלתי בלא מעט קטעים בסרט, אשר נראו לא רק חובבניים ולא כתובים עד הסוף, אלא פשוט מביכים בכל מובן של המילה. עכשיו, זה לא שהסרט הוא אסון טוטאלי. גם בסרטיו החלשים יותר יש לאלן רגעים של בימוי מרשים, שורת דיאלוג שנונה, או ליהוק נכון. יש כאלו גם בסרט זה, גם אם במינון נמוך מהרגיל. ויש בסרט גם כמה קטעים מענגים. והצילום יפה. אבל הגורמים שהפכו את אלן לקולנוען גדול – התסריט ובמידה מעט פחותה הליהוק – פשוט לא עובדים בסרט זה.

הסרט למעשה מאגד ארבעה סיפורים שונים המתרחשים ברומא. כפי שקורה לא פעם בסרטים מסוג זה, הרמה שלהם אינה אחידה. במהלך הצפייה הגדרתי אותם בתור "המפוספס", "הבעייתי-אך-מהנה", "הבנאלי" ו"האיום". המשותף לכולם הוא שנדמה כי אלן הפסיק לפתח את התסריט שלהם באמצע העבודה. בסרט הדוקומנטרי על חייו, אלן פתח מגירה בביתו המכילה אלפי פתקאות עם רעיונות לסרטים. דומה כי בסרט זה הוא שלף ארבע פתקאות מקריות אבל לא ממש השקיע זמן בשלב העיקרי של התהליך – בניית תסריט מאותה פתקה בת משפטים ספורים.

אבל כאמור, יש הבדל ברמה בין הסיפורים ולגבי "המפוספס", לא היה חסר הרבה על מנת שהסיפור יעבוד. הסיפור נפתח עם ארכיטקט (אלק בלודווין) הנופש ברומא, בה התגורר בעבר, והמחפש את האזור בו גר. הוא נתקל בקולגה צעיר (ג'סי אייזנברג), אמריקאי כמוהו. בנקודה זו הותיק מתלווה לצעיר והופך להיות דמות מופשטת ולא ברורה. מדי פעם דמויות מתייחסות אליו כנוכח בסצנה, אבל לא ממש. הוא בעיקר משמש כיועץ לארכיטקט הצעיר, לעיתים גם דמויות אחרות מגיבות אליו, אבל רוב הזמן לא מתייחסים אליו כנוכח. זה נשמע מסורבל ולא מובן, אבל האלמנט הזה של הסיפור איכשהו עבד עבורי בעזרת חן של טשטוש רמות מציאות שהיה נוכח לא פעם בקולנוע של אלן. הבעיה היא בסיפור של הארכיטקט הצעיר.

לא בפעם הראשונה בקריירה של אלן, הגיבור מתלבט בין שתי נשים. האישה אשר אוהבת אותו וחיה עמו (גרטה גרוויג) מודיעה לו כי חברתה, המשדרת אנרגיה מינית אדירה וזוכה להערצת הגברים, תתארח בביתם. את המשך עלילה אין ממש טעם לפרט. הבעיה שלי היא שהחברה הסקסית מגולמת בידי אלן פייג', שהיא הרבה דברים, אבל לא ממש האישה הפתיינית. ייתכן שאלן ניסה ללכת כאן על ליהוק הפוך -אבל זה ממש לא עובד. פייג' לא מפתה והעלילה לא מספיק חכמה על מנת להפוך את כל הפנטזיה שלו לאירונית. בנוסף, הדמות של פייג' מוצגת גם כמעמידה פני אינטלקטואלית אך כרדודה בפועל, וזה כבר כמעט גרם לי לעצוק לעבר אלן: תחליף את הליהוק. גרטה גרוויג משדרת אנרגיה מינית אפילו כמרואיינת בסרט דוקומנטרי, ובטח בתפקיד בסרט הזה, שדרש ממנה בעיקר להיראות לא מושכת מינית. היא גם צמחה מתוך זרם הממבלקור, שאינטלקטואליות מזוייפת היא אחד מן היסודות שלו. אבל גרוויג היא שחקנית פחות מוכרת מפייג' ואלן – אשר בעבר לא חשש לתת לכוכבים את התפקידים הזוטרים – נפל כאן לדעתי בגדול. אם כל שחקנית הייתה מגלמת את התפקד של השחקנית השנייה, הסרט היה משתפר בהרבה. בפועל, הוא נותר עם שתי דמויות נשיות אשר פשוט לא עובדות, למרות שקו העלילה הינו היחסית-מושקע מבין הסיפורים שבסרט. ליהוק נכון היה יכול להציל אותו.

זה גם מה שקורה בסיפור השני, ה"בעייתי אך מהנה". זה גם הסיפור השני שחלק מגיבוריו אמריקאים. העלילה, על בחורה אמריקאית שמתאהבת בעורך דין איטלקי בן למשפחת קברנים, די מטופשת. היא נהיית יותר מטופשת כשהוריה של הצעירה מגיעים לפגוש את חתנם ומשפחתו. האב הוא במאי אופרה אוונגרדי שנדהם מיכולת השירה במקלחת של חותנו. מכיוון שהוא יכול לשיר רק במקלחת, הוא מביים אופרה בה השחקן הראשי נמצא במקלחת במהלך כל ההופעה. "בעייתי" זה מילה קטנה על הסיפור הזה, אבל כאן יש הברקת ליהוק. טוב, יותר נכון ליהוק צפוי אך יעיל. את הוריה של הבחורה מגלמים אלן עצמו – לאחר שנים של הפסקה מתפקידי משחק, ותפקידו האחרון כשחקן, בסקופ, היה חלש למדי – וג'ודי דייויס, אשר בשנות התשעים הבריקה בשלושה סרטים של אלן. השניים מגלמים תפקידים שמתאימים להם כמו כפפה ליד ואלן השחקן מציל את אלן התסריטאי על ידי תזמון קומי מושלם.

על הסיפור הבנאלי חבל לבזבז מילים. הוא עוסק באדם פשוט (רוברטו בניני) אשר נהיה מפורסם מאוד בין רגע ובלי סיבה ברורה. אין בו הרבה יותר מזה. אלן כבר התעסק בתרבות הפרסום בצורה מבירקה בזליג ובצורה טובה ולא מוערכת מספיק בסלבריטי. הנושא נכח גם ברבים מסרטיו האחרים. חזרה עצמית היא לא משהו חדש עבור אלן, אבל כאן הפער בין הבנאליות והבוסריות של הסרט הנוכחי לבין הישגי עבר קיצונית במיוחד. למעשה, כל הקטעים עם בניני יחדיו, מתחברים יותר לטריילר ארוך מאשר לסרט העומד בפני עצמו.

נותרנו עם הסיפור האיום, החלש מכולם. הוא דווקא מתחיל בצורה חביבה למדי. זוג צעיר מגיע לרומא לירח דבש מתוך כוונה להשתקע בעיר. האישה מחפשת מכון יופי רגע לפני פגישה עם משפחת החתן והולכת לאיבוד ברומא, בה ההסברים הפשוטים של התושבים נוטים להיות מורכבים למדי. עד כאן טוב ויפה. מכאן נכנסת לחדרו של החתן, בטעות, זונה. ועל מנת לא להיות מובך, החתן מעמיד פנים כי זוהי אשתו השנייה. וזהו תפקיד שגם פנלופה קרוז לא מצליחה להציל. במקביל, האישה פוגשת כוכבי קולנוע נערצים וזה אפילו יותר מגוחך.

בקיץ הבא אצפה שוב בסרט של וודי אלן. אבל הפעם נדמה לי שאני ממש לא מצפה לכך.

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירות, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על "לרומא באהבה", סקירה

  1. מאי הגיב:

    אשכרה אכן!

    הסרט נראה נשמע כמו אסופת מלמולים סניליים (וסליחה), כמו אדם שמתחיל משפט אבל משולל את האנרגיה והעניין לסיימו בצורה קוהרנטית.

    הוא נוראי הוא מעיק והוא משולל כל חן או הגיון פנימי!

    מה שמצחיק שאלן (גם אני מעריצה! או שומרת חסד נעורים,או חובבת מילדות…מה לעשות-גדלתי עליו)

    כמו בסרטים אחרים, נותן את הסבטקסט הארס פואטי(איך אומרים את זה בקולנועית?) בצורה מפורשת-

    במנהטן- "אני שואף לשכב עם קטינות"

    באבק כוכבים " אני רוצה שייקחו אותי ברצינות. וירדו ממני !"

    בבעלים ונשים (וחנה ואחיותיה) "אני רוצה להחליף"

    בלפרק את הארי- "אין טעם להסתיר
    ולהסוות כל הסרטים הם החיים שלי" ("בצורה מפורשת ובוטה")

    וכאן- "אני יודע שזה גרוע, אבל פרישה היא מוות. אה, ועדיף להיות מפורסם"

    טוב, האמת שגם חשבתי שמה שעובד היה מ ז ע ז ע, אבל מאז היו לו כמה חמודים…:)

    • הענייון הוא שכל הסרטים הקודמים שציינת הם הרבה, הרבה יותר מרוכבים מן השורה התחתונה שרשמת. ויש לי בעיה עם קריאה יותר מדי אוטו-ביוגרפית בסרטים

  2. מאי הגיב:

    הם פשוט יותר טובים… 🙂

    זהו, שלא צריך לדעת על חייו יותר מדי באופן אישי, ולנתח,ולהשוות,הוא זועק את הדברים שוב ושוב, דרך אותה דמו בדרך כלל.

    זה צועק כל כך חזק שאי אפשר להתעלם…

    איזה שלו אתה הכי אוהב?

    • דווקא בגלל שזה נראה בולט, המסר האמיתי של הסרטים הטובים הוא הרבה יותר גלובלי, ביקורתי כלפי הגיבור ולאו דווקא אישי. איני מסוגל לענות על השאלה איזה סרט שלו אני הכי אוהב

  3. מולכו הגיב:

    איזה כיף לקרוא עוד קולות שפויים, באמת חרא סרט.
    מאז שנות ה-80 ה-batting average של וודי אלן כבר לא מה שהיה.
    לפחות הוא עובד ומוציא סרטים ולא נרקב בבית.

  4. אודי הגיב:

    מה אומר לכם, כחובב אלן מושבע נהנתי מאוד מהסרט. נכון לא פסגת היצירה אבל עדיין – מצחיק, שנון, נירוטיי, בעל סאבטקסט ואמירה. דרך אגב, למי שלא הבין – הארכיטקט המבוגר הוא בעצם אותו ארכיטקט צעיר בעוד 20 שנים , כל הסרט באופן כללי עוסק ביחסי אב בן בצורה מקורית למדי. הצעה שלי תנו עוד צפייה בסרט ותראו שיש עוד הרבה מה לבדוק.

  5. דני הגיב:

    לפני הסרט הזה תהיתי לאן אלן פייג' נעלמה, מסתבר שהיא עברה לככב במשחקי וידיאו:

  6. אתי הגיב:

    אני חושבת שהסרט ממש טוב, מקריות בסיפורים זה הקטע של וודי אלן וסאבטקסט כמו שנאמר זה בהחלט מרכיב מנצח בסרטיו של אלן. אני חושבת שמי שהיה באיטליה וברומא בפרט ומכיר את האיטלקים מקרוב אז יצחק יותר חזק בסרט, אני אישית איטלקיה וזה חלק ממני וחלק ממי שאני. כל כך נהניתי מהסרט וזה לקח אותי אחורה לטיולים שלי ברומא והוא לגמרי הביא את איטליה למסך והייתי איתו כל הזמן.אז נכון שהיו רגעים טיפה פחות מעניינים אבל בגדול היה מצויין! בניני עשה את שלו, פנלופה שיחקה אותה כרגיל, וודי והזמר במקלחת זה גאונות של ממש, אלן פייג' שיחקה דמות שקווי המתאר שלה חוזרים על עצמם בסרטים של אלן כמו וויקי בוויקי כריסטינה, אותה דמות צינית שחוזרת על עצמה בפאזות שונות. היו פה כל המרכיבים : רומא, אהבה, סקס,בגידה, ארכיטקטורה, אופרה ובניני. פשוט נפלא 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s