"ג'אנגו ללא מעצורים": ניתוח דמותו של ד"ר קינג שולץ

django_waltz

חלק מהאנשים שצפו ב"ג'אנגו ללא מעצורים" (Django Unchained) התלוננו על כך שמדובר בסרט לא מאוד טרנטינואי. ואכן, הרציפות והכרונולוגיות העלילתיות, אמצעי המבע (באופן חלקי) והעובדה שהוא נע סביב גיבור אחד (או שניים – ועל כך בהמשך) – לא כל כך מזכירים את השבירה של המבנה הקולנועי הקלאסי שאפיינה סרטים טרנטינואיים מובהקים כמו "ספרות זולה" ו"כלבי אשמורת". "ג'אנגו" הוא יותר הדבר עצמו, ופחות טייק-אוף על-. כמובן שבמסגרת שהיא בכל זאת סרט של טרנטינו, הסרט לא יכול להיות קלאסי או הוליוודי, אבל מהבחינות הללו הוא קצת יותר מתקרב לשם.

העניין שבעיני חורג מאופיים של סרטיו באופן הבולט ביותר ב"ג'אנגו", הוא בגידה מסויימת בערכים (כלומר חוסר הערכים) הפוסטמודרניים שיוצגו בסרטיו של הבמאי עד כה. מעבר להיבטים הסגנוניים של הקולנוע הפוסטמודרני שציינתי קודם, הפילמוגרפיה של טרנטינו גדושה בהרבה מאוד רעיונות ופילוסופיה פוסטמודרניים. לא רק המיקס בין גבוה לנמוך, אלא (ואולי בעיקר) אבדן הערכים ופסילת היותם של דברים מסויימים חשובים ומהותיים ושל אחרים חסרי משמעות. טרנטינו רוקן את המשמעות מכל דבר, השווה בין החשיבות של מסאז' רגליים לבין זו של חיי אדם ולמעשה טען שאין חשיבות או משמעות אבסולוטית לאף אחד מהם. כפי שאני רואה את זה, ב"ג'אנגו" קורה דבר שונה. ב"ג'אנגו", אולי לראשונה בסרטיו של טרנטינו, בנוסף לפילוסופיה פוסטמודרנית, מפציעים גם ערכים הומניסטיים.

הערכים הללו מגיעים לידי ביטוי עם התפתחות דמותו של ד"ר קינג שולץ (שמגלם כריסטוף וולץ), שהוא בעיני הדמות המעניינת ביותר בסרט ובמידה רבה הדמות האהובה עלי בכל סרטי טרנטינו. וב"אהובה עלי" אני מתכוונת באמת ל"אהובה". לאורך כל סרטיו, טרנטינו הגיש לנו דמויות מצויינות, מפתיעות, משעשעות ומופרעות, אבל אילו הייתי בוחרת באחת מהן, היא הייתה מקבלת את התואר "הדמות החביבה עלי". את ד"ר שולץ אהבתי, כי זו הפעם הראשונה שדמות של טרנטינו גרמה לי להזדהות איתה ועם המניעים שלה, ולעורר בי רגש אמיתי. [מכאן ואילך – זהירות, ספויילרים. מי שלא רוצה ספוילרים מוזמן לסקירה של יניב, ויש גם פודקאסט על מערבוני ספגטי וטרנטינו שאפשר להאזין לו].


django2

לאורך רוב הסרט, תחושתי הייתה ששולץ הוא הגיבור שלו לא פחות (ולפרקים אף יותר) מג'אנגו. הוא נוכח יותר, משמעותי יותר, וכמו גיבור קלאסי עובר מהלך רגשי ושינוי. ברוב החצי הראשון של הסרט ג'אנגו כמעט לא מדבר או פועל על דעת עצמו. בסצנות שקדמו למותו של שולץ, האישיות של ג'אנגו החלה להתחדד. נראה כאילו טרנטינו נזכר שעוד רגע שולץ לא יהיה שם יותר ויש צורך להעניק אישיות למי שבקרוב יחזיק את הסרט לבדו. למעשה, אם לא הייתי יודעת שוולץ מועמד לאוסקר כשחקן משנה (וזכה בגלובוס הזהב בקטגוריה זו) הייתי כנראה משוכנעת שהוא הגיבור וכי הוא זה שישרוד את מרחץ הדמים של הסרט.

שולץ מתחיל את הסרט כמי שעקר מגרמניה לארה"ב ועובד שם כצייד ראשים. במסגרת תפקידו הוא מאתר עבריינים שהשלטון הכריז פרס על ראשם ("חיים או מתים"), הורג אותם ומקבל את הכסף תמורת גופותיהם. המקצוע הזה הוא שמפגיש אותו עם ג'אנגו. בחיפושיו אחר שלושה אחים מבוקשים, הוא זקוק לג'אנגו, שלעומתו, יודע איך השלושה נראים. למרות הצהרתו כי הוא מתעב את מוסד העבדות, הוא קונה את ג'אנגו מהבעלים שלו (ובדרך מביא איתו את הפרק הראשון במרחץ הדמים של הסרט), אבל מבטיח לו שאם יסייע בעדו במשימה הזו – הוא ישחרר אותו. כך, אנחנו פוגשים את שולץ כמי שאמנם מחזיק בערכים (נגד עבדות) אבל לא מיישם אותם עד הסוף. הוא חי חיים קפיטליסטיים ומאוד אמריקאיים – פועל במסגרת השלטון ועבור עצמו בלבד, כשמטרתו היא צבירת ממון. הוא ישמח להניח כדור בתוך ראשו של סוחר עבדים, אבל רק אם זה מתיישב עם התוכנית הכללית שלו.

את השינוי הראשון (שהוא גם המהלך הרגשי הראשון) חווה שולץ כשג'אנגו מספר לו על מטרתו בהמשך הדרך. שולץ שואל מה ג'אנגו מתכוון לעשות לכשיהיה חופשי, וזה מספר שבכוונתו לשחרר מעבדות את אשתו האובדת ברומהילדה. בתגובה, שולץ מספר לו אגדה גרמנית ישנה שבמרכזה גיבור הנלחם ללא חת כדי להציל משבי את אהובתו ברומהילדה (או שמא "ברונהילדה"?). כאן, לראשונה, שולץ באמת מתרגש, והדבר ניכר על פניו ובקולו. העובדה שלפניו אגדת ברומהילדה שקמה לחיים, כמו מעבירה אותו מלהיות צופה מהצד על ג'אנגו ללהיות מעורב רגשית בסיפור שלו. הפרשנות שלי: תחייתה של האגדה מחזירה את שולץ לשורשיו הלא אמריקאיים. הביקורת שלו כלפי האמריקנה ניכרה גם עד עכשיו, אבל בעקבות הסיפור נראה כי הוא נזכר בחשיבותם של הערכים המקוריים שלו, איתם אולי הגיע לפני שהפך לאדם שעושה לביתו בניגוד לערכיו. זה הרגע בו שולץ הופך ממי שנעזר (ואולי משתמש) בג'אנגו למי שעוזר לו. זה גם הרגע הראשון של רגש אמיתי. כי כן, שולץ היה דמות חיובית גם עד כה, אבל היא נשארה בגדר הרעיון, כמו רוב דמויותיו של טרנטינו. וכעת, ביהולד! לפנינו רגש. ויותר מכך – לפנינו הומניזם, ערך מודרניסטי שנדיר מאוד למצוא בסרטיו של הבמאי.

השינוי השני שעובר שולץ הוא בעל שני שלבים המשכיים זה לזה, כשהראשון מבנה ציפיות לקראת השני. שניהם קשורים בהצבה של ג'אנגו ושולץ האחד מול השני ובתגובותיהם ההפוכות לשני המצבים – הפוכות לא רק זו מזו אלא גם מציפיית הצופה מכל אחד מהם. השלב הראשון מתרחש בדרך לאחוזת קנדילנד בה מוחזקת ברומהילדה, כשג'אנגו מתעלל מילולית בעבדיו של מסייה קנדי. שולץ נע בחוסר נוחות על מושבו ובשלב מסויים מתקומם על כך מספיק כדי לנסות לעצור את ג'אנגו. אלא שג'אנגו מבהיר לו שכדי לעבור כסוחר עבדים אמין ולהצליח לשמור על סקרנותו של קנדי, מה שנדרש לשם הצלחת משימתם, עליו להמשיך לנהוג כך.

השלב השני מתרחש בהמשך, כשהם מגיעים לשטחי האחוזה ונחשפים לסצנה אכזרית, בה אחד מעבדיו של קנדי נתפס בניסיון בריחה בטרם מילא את "חובו" כלוחם בקרבות עבדים, וכעת קנדי מאיים לזרוק אותו לכלבים – מילולית. הכאב שהאירוע מעורר ניכר על פניהם של שולץ וג'אנגו, וגם כאן ההבדל הוא בתגובותיהם. שולץ, שעד כה היה אדם המכלכל את צעדיו בזהירות ובחוכמה, מתפרץ ומבקש לקנות מקנדי את העבד כדי למנוע את הרצח הברוטלי. אולם ג'אנגו מצהיר (שוב, כדי לשמר את העמדת הפנים החיונית) כי אין בעבד תועלת עבורם ומונע את הרכישה.

Django-Unchained-wallpaper-Christoph-Waltz

אז מה ראינו כאן? שולץ, שהחל את דרכו כקפיטליסט זהיר ומחושב, חש ומפגין חמלה כלפי עבדים (היינו, רכוש). זו לא נגמרת באמירות ריקות, אלא מיתרגמת לצורך פנימי לבצע פעולות שלא רק שאינן מסייעות למטרתו, הן אף מחבלות בה. השינוי הזה בולט במיוחד על רקע פעולותיו של ג'אנגו, שהיינו מצפים שיזדהה עם העבדים על שום שותפות הגורל, אבל פועל בניגוד לכך על מנת להשיג את מטרתו האישית.
כל אלו מביאים אותנו לרגע השיא של דמותו של שולץ. אחרי כל התלאות והבלגן בקנדילנד, שולץ וקנדי חותמים סוף סוף על מסמכי הרכישה/שחרור של ברומהילדה. במונטאז' יפהפה, אנחנו נחשפים לכך שבמהלך האירוע, זיכרון שיסוע העבד על ידי הכלבים לא עוזב את שולץ.

לכן, כשקנדי מתעקש על לחיצת יד לחתימת העסקה, שולץ מסרב אף על פי שהוא יודע היטב שהדבר יעלה לו בחייו. העובדה שהוא מוכן למות כדי להימנע מהאקט הכביכול פשוט של לחיצת ידו של קנדי, הופכת את שולץ ללוחם חופש של ממש. זה לא מהפך של 180 מעלות מהערכים בהם הוא החזיק, אבל כן שינוי משמעותי עד מאוד באופן בו הוא מבטא אותם. הפעולה האחרונה של שולץ הובילה למערכה האחרונה של הסרט (הקרב והנקמה של ג'אנגו), ובכך היוותה טריגר תסריטאי נחוץ, אבל בעיני היא הייתה הרבה יותר מכלי לקידום העלילה. זו פעולה קיצונית אך לא תמוהה, כיוון שהיא נובעת מבנייה קוהרנטית של הדמות ומהמהלכים הרגשיים שהיא עברה. כאלה שהייתה להם אחיזה במציאות, שהיו אנושיים ושיכולתי להזדהות עמם על כל צעד ושעל.

המהלך הזה הזכיר לי את בוץ' (ברוס ויליס) מ"ספרות זולה". גם הוא היה מוכן לסכן את חייו כשחזר לדירתו על מנת להשיב לעצמו את שעון הזהב של אבותיו. אבל ב"ספרות זולה" החשיבות של השעון נבנתה כמגוחכת (ונזכור כולנו את נאומו של קפטן קונץ על החבאת השעון במעלה מספר ישבנים), וכך גם הנכונות של בוץ' למות עבורו. בנייה כזו ייצגה את הפילוסופיה הפוסטמודרנית שלפיה אין חשיבות אבסולוטית לשום דבר. לעומת זאת, ב"ג'אנגו" הסירוב הקטלני ללחיצת היד לא הוצג כחסר משמעות או כאבסורד – להפך. הוא קיפל בתוכו את החשיבות של חיי אדם, כפי שהיא נפרשת בפנינו דרך עיניו של שולץ.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרים, ניתוחים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על "ג'אנגו ללא מעצורים": ניתוח דמותו של ד"ר קינג שולץ

  1. Yaniv Eidelstein הגיב:

    "ברונהילדה" במקור, השפחה היא "ברומהילדה" מלשון "מטאטא". :^)
    והנה המחשה: (לצפייה החל מ-2:50)

  2. hamlet הגיב:

    Agree
    But the act of the doc.is better to compare to
    the act of Butch going back to save Marsellus, the man
    that wanted to kill him.

  3. נאור הגיב:

    אולי פספסתי משהו, אבל שום דבר לא רמז באופן וודאי על כך שאם שולץ ילחץ את היד לקנדי- גורלו מיתה. יש מתח שמא יקרה לו משהו, אבל באותה מידה ייתכן שהיו לוחצים את היד ובזה היה נגמר הסיפור. הפיצוץ מתרחש כאשר שולץ מחליט לירות בקנדי למרות שלא ממש נשקפת סכנה לחייו- והוא אפילו אומר "I had to", כלומר, הוא לא היה חייב לעשות זאת, אך חש שזוהי חובתו המוסרית.

  4. flori הגיב:

    אהבתי את הנתוח ואת האהבה לדמות ערכית .

  5. אבימור הגיב:

    מעניין גם להסתכל בהקשר זה על הסצינה בה שולץ, במהלך התקופה בה הוא מלמד את ג'אנגו להיות צייד ראשים, מתעקש שיש להרוג את אחד מהעבריינים כשהוא ליד בנו הצעיר. נדמה ששם דווקא ג'אנגו, שמנסה להתנגד לכך, הוא ההומניסט ושולץ מחנך אותו להתנער ממחשבות כאלה, ובהמשך, כמו שכתבת, מנסה ללא הצלחה לחנך אותו לדבר ההפוך ( כנראה גם כי הוא חש אשמה על שהצליח יותר מדי בחינוך שלו).

  6. אלי הגיב:

    ניתוח מעניין של הדמות מעניינת שמוסיפה עניין לסרט בינוני

  7. יהונתן הגיב:

    אהבתי מאוד את הסקירה הזו. מוסיפה מימד לצפייה, בלי ספק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s