אחד מי יודע: 13 המלצות סרטים לפסח

חשבנו, עופר ואני, איזה פוסט המלצות נוכל לרקוח לכבוד חג החירות. זה שבו כולם משועבדים למשפחותיהם במשך זמן רב כל-כך ובטח זקוקים לאיזו המלצה חמה על משהו לנקות איתו את העיניים בין ארוחה לסעודה. החלטנו לחרוג ממנהגינו להיות כה רציניים כל הזמן, וקצת להשתטות עם משחק אחד מי יודע של סרטים. נספור משלושה עשר ועד אחד, כל כותר יהיה קשור בשמו למספר שצמוד אליו. הצטרפנו אלינו בסוף לשירה, בגרסת סריטה של פסח 2013. שלושה עשר, מי יודע?
*הערה: בשל בעיות משונות בוורדפרס הפוסט עולה רק במוצאי החג, ואנחנו מתנצלים על כך.

זאמטי
(13)
13-tzameti2

בשנתי הראשונה כמבקר קולנוע בעכבר העיר, הזדמנתי להקרנת בוקר/צהריים מוקדמת של סרט גיאורגי (נדמה שאז עוד קראו לזה "גרוזיני") שלא שמעתי או ידעתי עליו דבר. 93 דקות לאחר מכן קמתי נרעד מכסאי, ולולא היו משפצים את הסינמטק התל-אביבי, כנראה שסימני הציפורניים שלי עדיין היו מפארים את המסעדים. גלה בבלואני יצר מותחן אולד-סקול שמשחק עם מוחו של הצופה ומורט את העצבים בפינצטה, באמצעים קולנועיים פשוטים עד דלים כמו צילום שחור-לבן וכמה אקדחים. ואם יש משפט אחד שמסכם את הסרט הזה, הרי הוא "הסרט שגרם לי לפחד שוב מאקדחים", אחרי שאלה הפכו לכלי התסריטאי השחוק ביותר ליצירת מתח. כאן, זה לגמרי מפחיד ומצמרר. ואל תדברו איתי בכלל על הרימייק האמריקאי.
(אורון)

12 המושבעים
(Twelve Angry Men)
12 Angry Men

12 שחקנים ומצלמה נכנסים לחדר. אחד מהם הוא הנרי פונדה. הם צריכים לפסוק האם צעיר היספאני שמואשם ברצח אביו אכן אשם. 11 מהם בטוחים למדי בראיות שהוצגו בפניהם. האחרון סבור שיש ספק ומוכיח בהדרגה שיש בו יותר מרק דמיון פיזי למיג'ור מיג'ור מיג'ור מיג'ור. מופת של קולנוע פשוט ואפקטיבי.
(עופר)

אושן 11
Ocean's Eleven
oceans-eleven

השבוע עולה לאקרנים "תופעות לוואי" (Side Effects) סרטו האחרון (על פי הכרזתו) של סטיבן סודרברג כבמאי. הזדמנות להיזכר בסרט הכי מאפיין שלו. סרט שנראה כמו רימייק הוליוודי עתיר כוכבים, אבל פועל בו לב חתרני והוא בעיקר חגיגה של מה שסודרברג עושה הכי טוב – שימוש יצירתי ובלתי פוסק בזויות צילום לא שגרתיות בצורה שלא פוגמת בחווית הצפייה, אלא מעצימה את המתח וההתרגשות מן העלילה. חוץ מזה, דומה כי זה הסרט בו ביסס קלוני את מעמדו כמלך העולם, כאשר בראד פיט ומאט דיימון הם סגני מלכים (יש כאן רמז להמשך הרשימה).
(עופר)

איך להיפטר מבחור ב-10 ימים
How to Lose a Guy in 10 Days
how-to-lose-a-guy-in-10-days

מצד אחד, יש את "10 הדיבורת" של קישלובסקי, מופת של קולנוע אירופאי אינטלקטואלי ומפואר, 10 סרטים קצרים שלפחות חצי מהם יכולים להיחשב כחלק מן הדברים היותר מדהימים שנעשו בקולנוע. מצד שני, "10" של קיארוסטאמי, שיא של קולנוע עדין ופשוט, כולו סצנות שמתארות דמות אחת והאנשים הנוסעים עימה במכונית. אבל לעזאזל, אני בוחר בסרט בו קייט הדסון מנסה לגרום למתיו מקונוהי לזרוק אותה והוא מנסה לגרום לה להתאהב בו. למרות שהתסריט שלו לחלוטין לא הגיוני, למרות שאם לגיבורים היה חצי שכל הם היו מבינים מן ההתחלה כי הצד השני בסיפור גם מצוי בהתערבות כלשהי, כי אף אדם נורמלי או לא נורמלי לא היה מתנהג ככה. למרות הכל, אני בוחר בסרט בו האנשים היפים מבינים שהם צריכים להיות ביחד בסוף. אולי בגלל שיש עוד עשרות סרטים כאלו, וזה הרי מספר 10.
(עופר)

השער התשיעי
The 9th Gate
The-9th-Gate

בעיניי, יצירת מופת (פגומה, אבל זה רק מוסיף לאהבתי) של פולנסקי. עד החצי, זה הסרט האהוב עליי בכל הזמנים, בעיקר בגלל פטיש פרטי שלי (ושל עוד חבר יקר) – זהו הסרט שבו ספרים מצטלמים הכי מדהים שאפשר. באופן כללי, ספריות ענק הן דבר שכיף לראות וכיף לצלם (היזכרו ב"הערת שוליים" מהעת היחסית אחרונה), אבל פולנסקי והצלם המחונן דריוס חונדג'י (שעבד עם פינצ'ר בתחילת דרכו וכיום עם וודי אלן), הגיעו כאן לפסגת ההישגים של צילום ספרים. אה, ויש גם את התפקידים הגדולים בקריירה של ג'וני דפ.
(אורון)

ארוחת ערב ב-8
Dinner at Eight
dinner at eight

בשנות השלושים נעשו מספר סרטים שניסו לקבץ כמות גדולה של כוכבים. אם הם הצילחו לשכנע את האחים ליונל וג'ון ברימור להיות חלק מן הכוכבים – מדובר בשדרוג. אם ג'יין הארלו היפהפה גם כאן, אתם לא צריכים לציין שמרי דרסלר ו-וואלס ברי משתתפים. גם כי השמות האלו לא אומרים כלום לרוב הקוראים שלנו. להגיד שג'ורג' קיוקור הענק ביים? להסביר שהסרט טוב יותר מן העלילה שבו, שמספרת על אריסטוקרטית שמארחת ארוחת ערב וכל הדמויות השונות שבאות ברצון או שלא ברצון? אולי זה יעזור לציין שהרמן "השותף לאזרח קיין" מנקייביץ', השתתף בכתיבת תסריט.
(עופר)

להרוג את המזל
Lucky Number S7evin
lucky_number_7

סליחה על פרץ הנוסטלגיות לעכבר העיר בפעם השניה בתוך 500 מילים, אבל בזכות הסרט הזה התקבלתי לעבודה כמבקר קולנוע – הוא היה הטסט שלי, ועברתי. הנה עוד שש סיבות לצפות בסרט:
* ג'וש הארטנט מסתובב שליש סרט לבוש במגבת בלבד.
* מי צריך עוד סיבות? טוב נו – בן קינגסלי מגלם דמות בשם "The Rabbi".
* ברוס וויליס כל-כך מגניב כאן שתסלחו לו על כל חטאי ההווה.
* כן, הייתי יכול לכתוב פשוט "אחלה קאסט". גם לוסי לו ומורגן פרימן כאן, אגב.
* היוצרים המוכשרים, פול מקגאווין על הבימוי וג'ייסון סמילוביץ' על התסריט, עברו לטלוויזיה לאחר מכן – הראשון ל"שרלוק" והשני ל"Kidnapped" ו-"My Own Worst Enemy". זו הזדמנות פז לצפות בשיתוף פעולה קולנועי שהוא שלם הגדול מסך חלקיו.
*כדי לדעת מה זה "Kansas City Shuffle".
(אורון)

ששה סיפורי מוסר
Six Moral Tales
Film_342w_RohmerBox

בחור נמשך לבחורה שמקצינה את המיניות שלה. אבל הוא למעשה גם מאוהב באישה צנועה יותר, בין אם מדובר בבחורה שהוא ראה לרגע חולף או באשתו. אריק רוהמר, במאי שאהב לעשות סדרות של סרטים ולמלא כל סרט בדיבורים אינסופיים, עשה 6 סרטים על סיפורי מוסר, שכולם פחות או יותר הסיפור שתיארתי בכותרת (בסדר, באחד מהם יש שתי נערות שמפתות אותו ולא רואים את ארוסתו בכלל). הסרט הראשון היה קצר, השני ארך כשעה ומשם הוא עבר לפיצ'רים. עצה שלי: לראות מהסוף להתחלה, כלומר להתחיל מן הסרט שנעשה אחרון ("אהבה אחר הצהריים") שהוא הכי קליל ונגיש ומשם לעבור ל"הברך של קלייר" שהוא הכי טוב, "הלילה שלי אצל מוד" שהוא הכי ידוע, "האספנית" שהוא הראשון שהצליח, "הקריירה של סוזן" הפשוט יותר אך המקסים למדי ולסיים במאפה המתוק "הנערה מהמאפיה במונסו". אבל אפשר גם לעצור אחרי הסרט הראשון. עם רוהמר זה או אהבה ממבט ראשון, או שעמום טוטאלי.
(עופר)

רסיסי חיים
Five Easy Pieces
current_1442_078

לא רק שהשם העברי לא מדויק, לא רק שאפשר להתאים אותו לפחות או יותר כל סרט שנעשה אי פעם -הוא גם הורס לנו את רצף המסרים. אז נכון, "חמישה קטעים קלים" לא היה נשמע טוב, וגם לא "חמש יצירות פשוטות". אבל לא משנה איך קוראים לו, זה אחד מן הסרטים שביטאו הכי טוב את המתיחות בין הדורות בארה"ב של סוף שנות הששים. הסצנה של ג'ק ניקולסון מנסה להזמין את המנה בדיוק כמו שהוא רוצה במסעדה הפכה לקלאסיקה, אבל יש כאן הרבה סצנות טובות בהרבה, בראש ובראשונה השיחה בין ניקולסון לאב שלא מסוגל להגיב.
(עופר)

ארבעה אריות
Four Lions
four lions large

ללא ספק קומדיית השאהידים הכי מצחיקה שראיתי בחיי. זה אולי תואר מעט מפוקפק או שאין בו חוכמה גדולה, אז אוסיף שגם יש כאן את בדיחת הרפרנס למלחמת הכוכבים הכי משובחת בהיסטוריה. כזאת שאף מגיעה ברגע מאוד מאוד טעון ולחלוטין בלתי צפוי. ואולי זה סוד כוחו של הסרט הזה – השילוב של דאחקות בסטייל כמעט ג'אד אפטאואי על תרבות הפופ (במקרה המוכר סטאר וורס ובמקרים שתצטרכו לגגל "Rubber Dinghy Rapids") לתוך סיטואציות סופר-טעונות כמו פיגוע טרור והתעסקות בנושאים מגה-נפיצים כגון גזענות בכלל והתאסלמות אירופה בפרט. נדמה לי שמאז הצפייה בו ועד היום לא היה סרט שחזר על הפעולה של טעינת-מתח-ואז-פריקה מצחוק כל-כך הרבה פעמים עבורי.
(אורון)

שלושה מלכים
Three Kings

הסצנה הזאת, היא היא הסיבה בגינה התאהבתי, ותמיד אוהב, את דיוויד או ראסל. בדיאלוג אחד הוא הצליח ליצור את הסאטירה/ביקורת המדוייקת ביותר שאני יכול להעלות על הדעת, על ארצות הברית של אמריקה. כל העונות של סאות' פארק, בדקה. וזה לא שמה שמסביב לאותה סצנה הוא נורא כפי שטענו בפניכם, לפחות בעיניי. השילוש קלוני-וולברג-אייס קיוב עובד טוב מן המצופה, ונדמה לי שזהו הסרט בו ראסל מגיע לשיאים של בימוי שלא היו ב"אני אוהב האקביז" החד והמצויין, או ב"פייטר" ו"אופטימיות היא שם המשחק" האוסקריים. למה הוא תמיד עושה דברים אחרת, האם הוא התמסחר – עזבו שטויות, האיש גאון.
(אורון)

שניים רכבו יחדיו
Two Rode Together
Two Rode Together

ג'ון פורד בנה את המערבון הקלאסי והגזעני, כנראה בעיקר על מנת לבקר אותו לפרק אותו לגורמים בסרטיו המאוחרים. הרבה לפני שמרלון ברנדו דרש את כבודם של האינדיאנים וכל מערבון הפך להיות אנטי-אמריקאי, פורד עשה סרט על כך שהיחס המפלה וכיבוש האדמות שלהם לא מוסרי ופוגע לא רק באינדיאנים המובסים, אלא גם באדם הלבן המביס. גם אם במקרה הזה הלבנים הם אלו נחטפו במאורע המחולל. ובסרט הזה – זה די מצחיק. עם ג'יימס סטיוארט וריצ'ארד ויידמארק.
(עופר)

יומן: פרק 1
yoman_soup

אם חושבים על זה, דוד פרלוב המציא לא רק את הקולנוע הדוקומנטרי האישי בישראל (ובמידה מסויימת גם בעולם) כפי שאנחנו מכירים אותו מאז שנות השבעים-שמונים ועד היום – אלא גם את האינסטגרם וההיפסטרים. המשפט "עתה עליי להחליט אם לאכול את המרק או לצלם אותו", שנאמר כבר בפרק הראשון של היצירה המונומנטלית שהיא יומני פרלוב, מטרידה מדי יום ביומו מיליוני אנשים ברחבי העולם. זהו ה"להיות או להיות" של דורנו והסרטים של פרלוב רלוונטיים מתמיד בעיניי, לא רק ליוצרים תיעודיים אלא לכל ישראלי באשר הוא. בזמן שההגדה של פסח מזמינה אותנו להרהר האם עדיף להיות עבדים לפרעה או עבדים לה', הרשו לי להרהר מחדש בהגיגיו של פרלוב ובחיי משפחתו.
(אורון)

ועכשיו, להצטרף לשירה:

13 מי יודע? 13, אני יודע.
שלוש-עשרה גיאורגי,
שניים-עשר מושבעים,
אחד-עשר אושניה,
עשרה ימים לאבד בחור,
תשעה שערים,
בשמונה ארוחת ערב,
שבעה מספרי מזל,
שישה  סיפורי מוסר,
חמישה רסיסי חיים,
ארבעה אריות,
שלושה מלכים,
שניים רכבו יחדיו,
ואחד דוד פרלוב, דוד פרלוב, דוד פרלוב, דוד פרלוב, דוד פרלוב – שאוכל את המרק ומצלם אותו.

חג שמח.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על אחד מי יודע: 13 המלצות סרטים לפסח

  1. אור הגיב:

    פוסט מצוין, נהנתי לקרוא. חג שמח!

  2. ניימן הגיב:

    פוסט פנטסטי! (הולך לצפות במספר 10 שמעולם לא חשבתי באמת לראות)

  3. מבחוח הגיב:

    אחלה פוסט. שבע חטאים לא נכנס במקום השביעי?

  4. תמר הגיב:

    בשבילי 10 זה "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך". מה כבר מתעלה על השילוב של עיבוד מודרני לשייקספיר ושל הית' לדג'ר? 🙂

  5. ניר נאמן הגיב:

    אני מקווה שאני לא מציף. אבל הבחירה ב6 סיפורי מוסר היא התחכמות של עופר. וכאוהב רומהר אני אומר שצריך היה לבחור ביצירת המופת הגדולה של אריק רוהמר "ארבע הרפתקאות של רנט ומירבל" שהוא גם שיעור חובה לכל מי שקולנוע עצמאי במעייניו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s